מימולוגיה: למה קיאנו עצוב?
קיאנו ריבס, ללא מילים: מה גורם לתמונה אחת, סתמית לכאורה, להפוך לשגעון כלל-אינטרנטי?
בחודש האחרון הגוגל-רידר והפייסבוק שלי התמלא בתמונות של קיאנו ריבס. ולא סתם תמונות של ניאו המעופף מתוך "מטריקס", או משהו: כולן מבוססות על תמונת פפראצי אחת. קיאנו יושב על ספסל ציבורי על פניו זקן. לרגליו ציפור. בידיו סנדוויץ'. הוא נראה עייף, או מהורהר, או עצוב.
התמונה הזאת חזרה בעשרות גירסאות: קיאנו יושב על הספסל של פורסט גאמפ. קיאנו יושב על סוס. קיאנו יושב ומדבר עם סטיב ג'ובס. קיאנו יושב על קיאנו יושב. היה אפילו מישהו שפתח חשבון טוויטר ל"קיאנו העצוב" ומפרסם שם עדכונים עצובים ("אני אוכל קורנפלקס עם הידיים, כי אין כף").
זה לא שלא ראיתי את זה קורה אף פעם. אני באינטרנט עוד מימי מאהיר, הטורקי שרוצה לנשק אתכם. עברתי את All Your Base ואת הנחשים על המטוס. ראיתי מימים באים, הולכים ונשכחים., ויודע לזהות מימ כשאני רואה אחד כזה. אבל משהו בשגעון הנוכחי גרם לי לשאול: למה קיאנו עצוב, לכל הרוחות? למה התמונה הזאת?
יכול להיות שזאת שאלה חסרת משמעות. טבעם של מימים להיות אקראיים. אפשר היה לשאול לגבי כל אחת מתופעות הרשת האחרות "למה דווקא זה ולא אחר". אבל עד היום הצלחתי להבין את הבסיס שבכל מימ. ילד מלחמת הכוכבים היה פתטי. "All your base" היה מגוחך. עובדות צ'אק נוריס הן מצחיקות. אבל קיאנו ריבס, יושב על ספסל, אוכל סנדוויץ' - מה זה? זה לא מצחיק, זה לא מדהים, זה לא מעניין, זה לא כלום. סתם תמונה. כאילו מישהו זרק חץ על האינטרנט בעיניים קשורות, והחליט להפוך למימ את מה שזה לא יהיה שהוא ינחת עליו.
אז די. הגיעו מימים עד נפש. אני אברר מאיפה לעזאזל הגיע המימ הזה ולמה, גם אם אצטרך להתקשר לקיאנו ריבס כדי לחקור אותו אישית.
מה זה מימ?
חוק עיתונאות אינטרנט מס' 1559 מחייב כל כתבה בנושא לצטט את ההגדרה המקורית למושג "מימ" (אוקיי, Meme) שטבע ריצ'רד דוקינס בספר "הגן האנוכי", לפיה מימ הוא "יחידת מידע שמשתכפלת ממוחות ומאגרים לא-חיים של מידע, כגון ספרים ומחשבים, למוחות או מאגרים אחרים". זה נכון כשם שנכון לומר שרונאלדו הוא יצור חי דו-רגלי ממשפחת היונקים - מדויק, אבל לגמרי לא עוזר להבין שום דבר.
בהגדרה היותר מקובלת, בעיקר באינטרנט, מימ הוא בדיחה חוזרת, Running Gag. משהו שמפורסם שוב ושוב ושוב, בפורומים ומיילים ופייסבוק בוריאציות שונות ועל ידי אנשים שונים. ההגדרה היא לא אחידה. יהיו שיגדירו כל סרטון פופולרי ביוטיוב כ"מימ". אני לא. אם יש סרטון שזכה ל-9 מיליון צפיות, זה הופך אותו לסרטון פופולרי. זה לא הופך אותו למימ. אם אנשים מצטטים משפטים מתוך הסרטון בפורומים, והוא מקבל 200 פארודיות, מחוות, רמיקסים וחיים משל עצמו - זה כבר מימ. במילים אחרות: זאת בדיחה פרטית ציבורית.
לכל קבוצת אנשים שהיא יש שפה ובדיחות פרטיות משלה. תסגרו קבוצת אנשים בחדר במשך שעתיים, וסביר שעד שתוציאו אותם כבר יהיה איזה צירוף מקרים שיצחיק את כולם בכל פעם שמישהו יזכיר אותו - למרות שלשאר העולם הוא לא יגיד כלום. זה לא מסתורין גדול - קרה משהו מצחיק, ובכל פעם שמישהו מזכיר את זה - כולם נזכרים, וזה מצחיק את כולם. אם תשאלו את החבר'ה למה כולם צוחקים בכל פעם שאנשים אומרים "אתה זרזיר" או "38 ס"מ" או "לזרוק עטלפים" או "הדושמן הפלנגואידי", סביר שהם יגידו "עזוב, סיפור ארוך".
בקהילות אינטרנטיות קורה בדיוק אותו הסיפור. להרבה פורומים יש שורה ארוכה של בדיחות שרק חבריהן מבינים, והם משתמשים בהן הרבה - עד כדי כך שכאשר מישהו מהחוץ מגיע לפורום כזה בפעם הראשונה, הוא עלול לא להבין מילה, כי כולם מדברים בקודים הפרטיים שלהם. בכל מקרה, באינטרנט או מחוצה לה, התהליך שעוברת בדיחה פרטית הוא כזה:
בהתחלה צוחקים, כי קרה משהו מצחיק.
בפעם הראשונה שבה מישהו מזכיר את זה צוחקים, כי נזכרים במשהו המצחיק.
בפעם השניה צוחקים כי זה מזכיר את הפעם הראשונה.
בפעם השלישית צוחקים כי זה מזכיר את הפעם השניה.
בפעם הרביעית מחייכים, לא כי זה הבדיחה המקורית היתה מצחיקה עד כדי כך (וממילא היא מיצתא את עצמה מזמן), אלא כי זה הפך למימ. זאת כבר לא בדיוק בדיחה, אלא קריצה, סיסמה סודית, פזמון חוזר.
השיטה, אין ספק, עובדת. תשאלו את הכותבים של "ארץ נהדרת": הם אלופים בליצור מימים. לכל דמות מוצמד משפט אופייני משלה. היא חוזרת עליו שלוש פעמים, כדי שנקלוט, ואז מתחילים עם הוריאציות. פעם אומרים אותו קצת אחרת, פעם באנגלית, פעם במשחק מילים, פעם נותנים לדמות אחרת להגיד אותו. זה לא שהמשפט המקורי הוא כזה מצחיק - הוא לא - זה הצורה שבה הוא חוזר על עצמו.
צוחקים כי צוחקים
אבל נראה שבשלב כלשהו מועצת האינטרנט העליונה, או אולי הנהלת הבונים החופשיים, החליטה לוותר לגמרי על השלב הראשון, ולדלג ישר לשלב הצוחקים-כי-צוחקים-כי-צוחקים. קיאנו ריבס אוכל סנדויץ', בפני עצמו, לא מצחיק - ובכל זאת הוא מופץ הלאה והלאה, והופך למצחיק יותר ככל שעובר הזמן. האמת היא שזה עובד - בפעם העשירית שקיאנו הגיח במקום מפתיע כבר גיחכתי. לא צריך להבין את הבדיחה המקורית כדי ליהנות ממימ, ומתברר שלא צריך שאפילו תהיה בדיחה מקורית. מוזר.
אף מימ לא מתחיל גלובלי. קבוצת משתמשי האינטרנט בעולם היא גדולה מדי. כל אחד מהם היה חייב להיוולד כבדיחה פרטית בקבוצה מוגבלת של אנשים, באיזה פורום או מסגרת קטנה יחסית אחרת. יש מאות אלפי קהילות כאלה, ובהן יש בטח מיליוני מימים. אלה שהתגלגלו הלאה - עד כדי כך שאפילו אתם שמעתם עליהם - הם קצה של קרחון עצום. ורוב הסיכויים שאת אלה שהמציאו את הבדיחה הם כבר לא מצחיקים. אם כל העולם משתמש בבדיחה פרטית שלך, היא מפסיקה להיות פרטית - ולכן היא כבר לא מצחיקה. אם מימ כלשהו הופך לידוע במידה כזאת שמדברים עליו בחדשות בטלויזיה(!), בטוח שאי שם בעולם יש מישהו שחושב שהמימ הזה עתיק ונדוש והפסיק להצחיק מזמן. בדיוק כמו להקות אינדי: אם משהו מצליח מדי, סימן שהוא גרוע.
כל זה עונה על שאלת ה"מה", אבל לא על ה"למה". למה קיאנו? איך הוא הפך לבדיחה? ואיך בדיחה פרטית של שני אנשים הופכת לבדיחה של כל האינטרנט? המשך יבוא.