אני מק, אני פי.סי. ואנחנו נפרדים

סדרת הפרסומות התחילה ב-2006, וזכתה להצלחה מיידית. העיקרון פשוט וברור: על רקע לבן וריק עומדים "מק" (ג'סטין לונג, "מת לחיות 4.0", "קחי אותי לגיהנום") ו"פי.סי." (ג'ון הודג'מן, "The Daily Show"), ומתווכחים או מתדיינים במשך 30 שניות על ההבדלים בינהם. עצם ההפרדה בין "מק" ו"PC" היא לא נכונה: גם מחשבי מק הם פי.סי. (קיצור של Personal Computer). הכוונה היא "אני מק, ואני מחשב שעובד על מערכת הפעלה Windows", אבל זה קליט הרבה פחות. על כל פנים, מבחינת התדמית שאפל ביקשה לבנות למחשבי מק, זאת היתה יצירת מופת: מק, הלבוש בבגדים לא רשמיים, הוא צעיר, נחמד, צנוע ורגוע. פי.סי. הוא איש עסקים חנוט בחליפה, חשוב וחכם בעיני עצמו, אבל גם חסר בטחון, שהקלילות של מק מטריפה אותו.

בעקבות ההצלחה של סדרת הפרסומות הראשונה צולמו בהמשך מדי כמה חודשים פרסומות נוספות, שהתעדכנו לפי המצב האקטואלי בקרב מק/Windows, ולעתים קרובות היו נחמדות פחות. כשמיקרוסופט הוציאה את Windows Vista הידועה לשמצה, "מק" התנפל על הפרסומות התמקדו כמעט לגמרי בחסרונות של ויסטה. כשיצאה Windows 7, שעליה היה הרבה פחות מה להתלונן, הם ניסו לשכנע את המשתמשים שאם כבר עוברים למערכת הפעלה חדשה – עדיף לעבור למק. זה עדיין היה משעשע, אבל קצת מאולץ.

הסדרה הביאה, בעיקר בימיה המוקדמים, מבול של פארודיות: חלקן עוסקות במק ופי.סי. עצמם, והציעו נקודת מבט שונה על היחסים בין המחשבים (ולינוקס), והיו כאלה שהשתמשו בפורמט לנושאים שונים לגמרי – כמו ההשוואה בין ה-Wii לפלייסטיישן 3, וסדרת "אני מארוול ואני DC" שהתחילה כפארודיה על הפרסומות של אפל בכיכובן של דמויות קומיקס, והתפתחה לאימפרית יוטיוב בפני עצמה, הכוללת עשרות סרטונים. גם מיקרוסופט עצמה נזכרה – באיחור רב – להחזיר מלחמה לאפל, עם פרסומת "אני פי.סי." משלה – שהזכירה למי ששכח שהרוב המכריע של משתמשי המחשב בעולם, לא רק חננות במשקפיים, הם פי.סי.