צנזורה ברשת: אסור לדבר על זה

אסור להגיד שאסור להגיד

במקרים דומים קודמים איסור הפרסום היה תקף לגבי הפרטים, אבל לא לגבי הכלל, ובמקרים כאלה קריאת ידיעות הקשורות לנושא דומה לפתירת תשבץ שבו כל ההגדרות במאוזן כבר נפתרו. שמעתם? התגלתה קלטת סקס של סלבריטאית ידועה (שאת שמה אסור לנו להזכיר, כמובן, ולכן רק נפזר רמזים עבים). סיפרו לכם כבר? בדרן ישראלי ידוע (4, 4), נעצר בחשד לקשר לפרשה חמורה כלשהי. אבל במקרה הזה, אסור להגיד מה קרה, אסור להגיד למי, אסור להגיד באיזה הקשר. אסור להגיד אפילו שאסור להגיד.

רק שבאינטרנט אף אחד לא שם על זה שאסור להגיד, ובפייסבוק ובטוויטר הפרטים על המקרה – מדויקים או לא, לך תדע – מסתובבים כבר חודשים. שלא לדבר על פרסומים בחו"ל, באינטרנט ובעולם האמיתי. אצלנו לא. אסור. בית המשפט אמר.

ברשת אין צו

במקרה הזה, הגיחוך הגיע לשיא מכיוון שאיסור הפרסום – כלומר, זה שאסור לדבר על זה – הפך בשבוע האחרון לסיפור עצמו, כשהוא מאפיל על עצם המשהו שקרה. העילה לאיסור פרסום המשהו היתה, כרגיל, שפרסומו יפגע בבטחון המדינה - אם כי למעשה זה היה, אם בכלל, האגו של המדינה שהיה עשוי להיפגע. צו איסור הפרסום לא תקף בחו"ל, כך שפרטי המקרה כבר פורסמו, ולהם צורפו גם הידיעות על כך שבארץ אסור לדבר על זה. זה לא גורם לנו להיראות טוב, אם להתנסח בעדינות. בעולם כבר משווים את ישראל למדינות כמו איראן וסין, שבהן "חופש המידע" הוא מושג תאורטי בלבד, והמדינה מחליטה בשביל תושביה מה מותר ומה אסור להם לדעת. לישראל לא ממש היה חסר כרגע עוד פגיעה בתדמיתה בעולם; סביר להניח שאיסור פרסום פגע במדינה הרבה יותר מאותו המשהו שהוא היה אמור לטייח.

ישראל היא לא איראן. היא הרבה יותר מפגרת טכנולוגית

זוכרים את זה שגוגל עזבה את סין ברעש גדול? הסיבה לכך היתה שסין חייבה אותה לצנזר את תוצאות החיפוש שלה כדי שהציבור לא יוכל למצוא פרטים על כל מיני דברים שהוא לא אמור לדעת. וזה עדיין המצב. בסין קשה לדעת את מה שהאנשים למעלה לא רוצים שתדע. זה לא יפורסם בעיתון ולא בטלויזיה, וגם לא בגוגל ולא בבינג. אתרים שעוסקים בנושאים אסורים פשוט נחסמים. אפילו איראן, שעליה נהוג לצחוק על הפאדיחות הטכנולוגיות שלה (הם ממש גרועים בפוטושופ), יודעת לחסום מתושביה את מה שצריך לחסום, אפילו באינטרנט.

לא מעודכנים, וטוב שכך

נראה שמה שמגן על חופש הדיבור בארץ הוא לא עקרונות כלשהם, לא זכות הציבור לדעת ולא אופיה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא האימפוטנטיות הטכנולוגית של הרשויות. אילו הצנזורה (או בית המשפט) היו יודעים איך למנוע, או לפחות להקשות, על הפצת מידע באינטרנט (וזה אפשרי, כפי שסין מוכיחה) - הם בלי ספק היו עושים זאת. אולי בעקבות הפרשה הנוכחית יקום איזה ח"כמולוג תורן ויודיע שלמען בטחון המדינה חייבים להקים מנגנון שיסנן את הרשת, כדי שאיסור פרסום יהיה באמת איסור פרסום. עד אז, לשם שינוי יש לנו סיבה לשמוח על כך שיש לנו מערכת שלטון שמורכבת ברובה מאנשים שלא יודעים לשלוח מייל. אם לא נספר להם, אולי הם ימשיכו לחשוב שלמישהו עוד אכפת מה כתוב או לא כתוב בעתון. בואו לא נספר להם שיש דברים כאלה, כמו טוויטר, פייסבוק, פורומים ובלוגים. אוקיי? שששששש. לא לדבר על זה.

לכל הכתבות בפרשת ענת קם