משחקי פייסבוק: מלחמת המשובטים

פתיחה

בעולם משחקי הפייסבוק יש שליטה בלתי מעורערת: זינגה. בטבלת משחקי הפייסבוק הפופולריים ביותר של ינואר 2010, משחקים של זינגה תפסו חמישה מבין שבעת המקומות הראשונים – בינהם המקום הראשון, שבו, בהפרש עצום מכל מתחרה נמצא "פארמוויל" הבלתי נמנע, ה"אווטאר" של משחקי הפייסבוק, שהוא על פי מדדים מסוימים משחק המחשב המצליח ביותר אי פעם. מספר השחקנים הפעילים בפארמוויל, בפייסבוק בלבד (למשחק יש גם גירסה למייספייס) עמד בינואר על 75 מיליון. אילו "פארמוויל" היה מדינה, היא היתה ה-17 בגודל אוכלוסייתה בעולם: יותר מצרפת, בריטניה, אוסטרליה או קנדה. מספר השחקנים של כל משחקי זינגה יחד עומד על יותר מ-200 מיליון.

לכל אלה הגיעה זינגה (החברה נקראת על שם הבולדוג של המייסד, מארק פינקוס, שמופיע גם בלוגו שלה) על אף העובדה שספק אם יצרה אי פעם משחק מקורי. "פארמוויל" הוא שיבוט של משחק ותיק יותר, “Farm Town". כשרק הושק, שני המשחקים היו כמעט זהים בכל תחום (היום הם שונים יותר זה מזה: היוצרים מוסיפים אלמנטים ופיצ'רים חדשים לפי רגשי הקהל או המפרסמים). למרות זאת, ספק אם ליוצרי "Farm Town" יש סיבה טובה להרגיש מקופחים ועשוקים, מכיוון שגם המשחק הזה לא היה המקור: הוא נוצר בהשראה ברורה של משחק סיני בשם "Happy Farm".

זה לא נגמר שם: כמעט לכל משחק של זינגה אפשר למצוא משחק דומה מאוד שהגיע לפניו. "Café World" הוא העתק של "Restaurant City". "FishVille" הוא שיבוט של "Happy Aquarium".
השיטה של זינגה היא ברורה ובלתי מוסתרת: כשהם מגלים משחק בז'אנר חדש שצובר פופולריות בפייסבוק הם מחקים אותו, יוצרים עותק שלו, ומפרסמים אותו באופן מאסיבי. הפופולריות של הכותרים הקודמים של זינגה – והכסף הרב שהם משקיעים בפרסום – מאפשרת להם להזניק את המשחקים החדשים שלהם בתוך ימים בודדים למספר משתמשים שיאפיל על המקור.

גם מחוץ לסוגית ההעתקות, זינגה נחשבת לחברה בעלת רמת אתיקה לא גבוהה במיוחד: פינקוס הודה שחלק מהשותפויות העיסקיות של החברה היו עם גורמים מפוקפקים מאוד, שבתמורה לכמה מטבעות לפיתוח החווה גרמו למשתמשים להתקין תוכנות רוגלה. אפילו יוזמת התרומה של זינגה לנפגעי רעידת האדמה בהאיטי – החברה הבטיחה לתרום חצי מההכנסות מזן מיוחד של תירס שנכנס לשוק החוות של פאמוויל - היתה בעייתית, ולטענת אחד הארגונים שהיו אמורים לקבל את התרומות, הם מעולם לא קיבלו את מירב הסכום. דווקא בתחום שיבוט המשחקים זינגה אינה יוצאת דופן: לכל משחק מצליח צצים הרבה חיקויים. ניתן לטעון שזינגה היא החקיינית המוצלחת ביותר.

זכויות יוצרים

מפתיע שהתעשייה הזאת, שבה כולם גונבים מכולם בגלוי, יכולה להמשיך ולהתקיים, בפרט בעולם שבו תביעות על הפרת פטנטים וזכויות יוצרים בכל תחום כמעט הן כלי נשק נפוץ מאוד במלחמות התאגידים. הסיבה היא מעין פירצת ענק בחוקי זכויות היוצרים: אפשר לקבוע בעלות על יצירה ספרותית, קטע מוזיקלי או אפילו קוד תוכנה, ובכל המקרים, אם תצליח להוכיח שמישהו גנב ממך את מה ששייך לך - יש פה פוטנציאל לתביעת מיליונים. אבל קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לרשום פטנט על רעיון למשחק. יש בזה סוג של הגיון: אילו יוצר "טטריס" המקורי היה רושם פטנט על "משחק שבו לבנים נופלות ועל השחקן לסדר אותן בשורות", הוא היה יכול לקנות היום את רוסיה כולה. אבל לפעמים הדמיון הוא מוחלט: גם אם כל בר דעת יכול לפסוק שמדובר ביצירה מחדש של אותו המשחק בדיוק, החוק עדיין עיוור לכך.

פגל ופגי

כשהגיעה לחנות האפליקציות של האייפון משחק בשם Peggie, שהיה לכל דבר ועניין העתקה של Peggle המפורסם של חברת פופקאפ, פופקאפ איימה בתביעה – לא משום שהמשחק היה מכל בחינה מעשית זהה ל"פגל", אלא בגלל השם הדומה. בעקבות הפניה שמו של המשחק שונה ל-"Pegs in Space", והאיום הוסר – מבלי שבמשחק עצמו ישתנה אפילו פיקסל אחד.

תעשיית השיבוטים היא לא ייחודית לפייסבוק בלבד - חנות האפליקציות של האייפון מלאה וגדושה בחיקויים של משחקים אחרים - אבל היא פורחת בעיקר ברשת החברתית, שהמשחקים בה נוטים להיות פשוטים מבחינת הקוד והגרפיקה, ולכן קלים לחיקוי. משמעות העניין היא שלמפתחים כיום יש מעט מאוד מוטיבציה להמציא משחקים חדשים. פייסבוק היה, לזמן קצר, מקום שבו מפתחים מעוטי אמצעים היו יכולים להמציא אפליקציה שתכבוש את לב הקהל, תהפוך לויראלית ותכניס ליוצריה כסף טוב. אבל בעקבות תעשיית ההעתקות, גם אם חברה צעירה וענייה מצליחה לפתח משחק חדש ומצליח, הוא יצליח רק עד הרגע שבו זינגה – או חברה אחרת בעלת הרבה כסף לפרסום ובלי בושה – תעתיק אותו. המפתחים המקוריים נידונים לגורל אכזר: לצפות בהמצאה שלהם עושה הרבה מאוד כסף בשביל מישהו אחר, מבלי שתהיה להם אפשרות לעשות דבר בעניין.