מי בכלל צריך תלת-ממד?

ב-11 ביוני השנה ייערך משחק הפתיחה של מונדיאל 2010, בין דרום אפריקה ומקסיקו. בכל העולם, חבורות של חובבי כדורגל יתכנסו בפאבים או אצל חברים כדי לצפות במשחק הפתיחה (זה לא שמקסיקו כל כך מעניינת אותם, וגם דרום אפריקה לא, אבל היי – מונדיאל או לא מונדיאל?!). אלה מהם שיש להם חבר עשיר ומעודכן טכנולוגית במיוחד יתכנסו אצלו כדי לחנוך את טלויזית התלת-ממד החדשה שקנה, בשידור תלת-ממדי ישיר בערוץ ESPN – השידור הראשון בערוץ התלת-ממדי הראשון בעולם.

החבר'ה יתכנסו בסלון מול מפלצת ה-59 אינץ' התלת-ממדית, שמחירה כשל מכונית קטנה, חמושים בפיצוחים ובמשקפיים. הרבה משקפיים. מר עשיר נאלץ לקנות במיוחד ארבעה זוגות משקפי תלת-מימד, בנוסף לשניים שהגיעו יחד עם הטלויזיה (גם חיליק וג'ורג' מהנהלת חשבונות ירצו לבוא, אבל יוותרו אחרי שישמעו שלא יהיו מספיק משקפיים לכולם). "זה עולם אחר, זה יהיה ממש כמו להיות שם" יבטיח מר עשיר מאוד לחבריו. ואכן, ESPN תדע לחלוב מהארוע כל טיפת התרגשות. הדקות שלפני המשחק יהיו מלאות בלוגואים ממוחשבים מעופפים וסצינות שצולמו במיוחד שבהם כדורים יעופו שוב ושוב מתוך עמקי המסך אל תוך פניהם של הצופים המשולהבים. שדרן המשחק יופיע על רקע המגרש, וייראה כאילו הוא עומד ממש עם החבר'ה בסלון, בעוד המגרש נמתח מאות מטרים מאחוריו. ההתרגשות תהיה גדולה. ואז יתחיל המשחק.

הרשת תקפיד לצלם כמה שיותר במצלמות ברמת המגרש, אבל רוב הזמן הם ייאלצו לעבור לזוית הצפיה המסורתית במשחקי כדורגל – רחוק מלמעלה. בזוית כזאת, האפקט התלת-מימדי יהיה כמעט בלתי מורגש. החבר הראשון יסיר את המשקפיים אחרי חמש דקות, בטענה שזה עושה לו כאב ראש, וישאל אם מישהו רוצה עוד בירה. תוך עשר דקות נוספות, כל החברים האחרים יסירו גם הם את המשקפיים שלהם, אחרי שהקטע התלת-מימדי מיצה את עצמו, וידרשו ממר עשיר להעביר לאיזה ערוץ שבו אפשר לראות את המשחק באופן נורמלי, בלי משקפיים מציקות, על אף מחאותיו הנמרצות ("אתם לא קולטים! זה העתיד!"). הלחץ הקבוצתי יעשה את שלו, והוא ייאלץ לוותר בסופו של דבר. זה יהיה השימוש האחרון שיעשה מר עשיר ביכולת התלת-מימד שלו עד נובמבר, כשייצא הבלו-ריי של "אווטאר".

באמת צריך את מיקי חיימוביץ' ב-3D?

אין סיבה טובה לראות כדורגל בתלת-ממד. גם לא חדשות, או טוק-שואו, או שעשועונים. סרטים מסוימים עשויים להיראות טוב יותר בתלת-מימד, אבל האפקט לא יעבוד על כל הסרטים שלא צולמו מראש ככאלה – כלומר, כמעט כל הסרטים שיצאו עד היום. בקיצור, אין שום סיבה טובה לצרכן הממוצע לרצות טלויזית תלת-ממד.

ובכל זאת, הטלויזיות האלה הן הדבר הבא בבידור הסלוני. בתערוכת CES הן היו בכל מקום: כל יצרניות המסכים הגדולות הציגו מסכים כאלה. אז אולי הם בכל זאת יודעים משהו שאנחנו לא?

משחור-לבן לטלוויזיה צבעונית

ובכן – הם לא. הם רק מחפשים צבע חדש. המעבר משחור-לבן לטלויזיה צבעונית היה חלומו הרטוב של כל יצרן טלויזיות, תקופה שהיתה ולא תחזור. הצבע היה יתרון חד משמעי וברור, ומהרגע שהיא היתה קיימת וזמינה - כולם רצו טלויזיה צבעונית. ואפילו כך, לקח יותר מעשר שנים מהופעת דגמי הצבע הראשונים ועד שטלויזיה צבעונית הפכה לסטנדרט. מאז ועד היום יצרני המסכים מנסים בכל פעם מחדש להמציא משהו שיהווה יתרון ברור, שיאלץ אתכם לרצות להחליף טלויזיה, גם אם קניתם אחת רק בשנה שעברה. זה הצליח באופן חלקי בלבד עם ההיי-דפינישן: כולם יודעים מה זה, ומי שרוצה להיחשב למעודכן חייב טלויזית Full HD, אבל רוב הציבור לא יידע להבדיל בין מסך סטנדרטי למסך בהפרדה גבוהה, או אפילו להסביר מה זה בעצם אומר - חוץ מ"זה נראה יותר טוב".

ועכשיו נפל לידי יצרניות הטלויזיה רעיון חדש ולוהט: תלת-ממד. את ההבדל בין תמונת תלת-ממד לתמונה שטוחה רואים מיד ובקלות. היתרון הוא ברור. וההצלחה הסופר-אדירה של הסרט "אווטאר" נראית כמו הוכחה שהקהל רוצה תלת-ממד. והיצרניות נותנות לקהל מה שהוא רוצה.

אבל זה לא באמת ככה. הסיבה העיקרית היא המשקפיים. התלת-ממד הצליח מאוד בקולנוע בשנה האחרונה, אבל בקולנוע, המשקפיים הם לא בעיה גדולה כל כך: מקבלים אותן בכניסה לאולם ומוסרים אותן ביציאה, מתוך ידיעה שבמשך שעתיים ומשהו אנחנו לא מתכוונים לעשות שום דבר מלבד לשבת ולצפות. בבית המצב שונה לגמרי: רוב הזמן אנשים לא יושבים וצופים, אלא באים, הולכים, עובדים, משחקים, מבשלים, יוצאים להביא משהו לרגע ומשגיחים על הילד. בנוסף, לשאלה הנצחית "איפה השלט, לעזאזל? (לא, לא זה של הממיר, זה של הטלויזיה)" תתווסף השאלה "איפה המשקפיים, לעזאזל? (אוי, נו, לעזאזל עם זה, אני אראה בדו-ממד וזהו. זה לא שיש כזה הבדל גדול)". כל טלויזיה שמחייבת אותך להרכיב משקפיים כדי לצפות בה היא צעד אחורה, לא קדימה.

אין מה לראות בתלת ממד

בנוסף, טלויזיות תלת-ממד אפשר יהיה לקנות עוד השנה, אבל ייקח עוד שנים עד שיהיה מספיק תוכן כדי להצדיק אותן. כיום חלק גדול משידורי הטלויזיה – אם כי בהחלט לא כולם – מופקים ומועברים בהפרדה גבוהה; המעבר לקח מספר שנים, בהן לבעלי מסכי HD לא היה הרבה מה לעשות איתן. המעבר לתלת-ממד עומד להיות מסובך הרבה יותר. צילום תלת-ממד הוא לא עניין פשוט של החלפת מצלמה, ועד העונה הראשונה של "הסימפסונס" או "הישרדות" שתצולם בתלת ממד יעברו עוד כמה שנים. במשך השנה הקרובה, אפשרויות הצפיה העמוקה יוגבלו לאותו ערוץ ספורט של ESPN, ולמבחר של פחות מ-30 סרטי בלו-ריי. למעשה, עד שהתוכן התלת-ממדי יהפוך לנפוץ מספיק כדי להצדיק את עצמו, קרוב לודאי שהטלויזיות יעברו לטכנולוגיה אחרת – אולי כזאת שמסירה את מטרד המשקפיים.

תלת-ממד הוא מגניב, אין ספק. אבל בין "מגניב" ו"שימושי" יש הבדל גדול, ונכון לכרגע,
אתם לא צריכים את זה - ולא משנה כמה סמסונג, סוני, פנסוניק ו-LG ינסו לשכנע אתכם שאתם כן.

לינקים

כתבות קשורות:
• איך עובד התלת ממד? ההיסטוריה של התלת ממד
• מי הטכנולוגיות המתחרות בשוק התלת ממד?
• גאדג'ט: מצלמת רשת בתלת ממד
• גאדג'ט: עכבר לתוכנות תלת ממד
• קומיקס: אווטאר - תקציר תלת ממדי