המדינה תיתן לנו אינטרנט?

חבר הכנסת הבלתי נלאה מאיר שטרית (קדימה) כבר הבטיח שישראל לא תישאר, חלילה, מאחור בתחום המאגרים הביומטריים והפלישה לפרטיות האזרח. כעת הוא ושר התקשורת משה כחלון (ליכוד) לוטשים את עיניהם לתחום חשוב אחר: תשתיות האינטרנט. על פי ההודעה לעיתונות ששחררה ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בשביעי לחודש, בכוונת השניים לעודד ולקדם הקמה של תשתיות אינטרנט לאומיות, וזאת על בסיס הפריסה הקיימת של סיבים אופטיים – של חברת החשמל, רכבת ישראל, מע"צ ועוד. אז למה בדיוק הכוונה, מי צריך תשתית אינטרנט לאומית, וממה, אם בכלל, עלינו להיות מודאגים הפעם?

על פי אותה הודעה לעיתונות, שטרית הציג באותה ישיבה נתונים המצביעים על כך שמהירויות האינטרנט המוצעות לציבור בישראל נמוכות משמעותית מהמקובל במדינות אחרות (אם כי גם המחיר נמוך יותר), וכן שכשני שלישים מהתשלום עבור האינטרנט הם למעשה עבור התשתית. חברות הוט ובזק אמנם מפרסמות בריש גלי את טכנולוגיות ה-UFI וה-NGN המהירות שלהן, אך הפריסה בפועל איטית. נציגי החברות בדיון הצהירו שהם מתעתדים לסיים את הפריסה לכל בית בישראל עד סוף שנת 2010 (הוט) ו-2012 (בזק), וגם הצביעו על הבעיה החמורה של רוחב הפס המוגבל והמונופולי בין ישראל לשאר העולם.

ההצעה של שטרית וכחלון, שמתעלמת מהנקודה האחרונה והחשובה הזו, היא לא להמתין לחברות הפרטיות שיואילו בטובן לסיים את הפריסה אלא לנצל את תשתיות הסיבים האופטיים הקיימות ממילא לשימושי אינטרנט ביתי. חברת החשמל, למשל, מחזיקה ברשת עצמאית גדולה בעלת פוטנציאל עצום שכמעט ואינו מנוצל. על פי יחידת הדובר של חברת החשמל, רשת זו מקבילה לפריסה הארצית של קווי מתח עליון ומתח-על ומשמשת כיום לתקשורת פנימית (תפעולית ומנהלתית). מדובר בכ-2,600 קילומטרים של כבל המכיל, בממוצע, 36 סיבים ומגיע כמעט לכל מקום בארץ. בדיוק כפי שבזק והוט הסבו את התשתיות הקיימות שלהן לתמיכה בתעבורת רשת, כך המדינה יכולה (על פי ההצעה) "לרכוב" על התשתית הזו ולהביא לכל בית אינטרנט מהיר באמת ואולי אף זול יותר. תפעול התשתית לא יהיה בידי חברת החשמל אלא בידי משרד התקשורת עצמו, מה שמבטיח אולי קצת פחות השבתות ופגיעה בציבור בכל פעם שמתעוררים חילוקי דעות כלשהם בין הוועד למשרד האוצר.

הבעיה: קצב העברת נתונים נמוך

מבחינה טכנית, מדובר בהצעה מעניינת אך לא טריוויאלית. גם אם הקווים של חברת החשמל (שהם המועמדים הטובים ביותר כרגע למשימה) יכולים לעמוד בדרישות רוחב הפס, עדיין קיימת השאלה של העברת המידע מנקודות המתח הגבוה ועד לבתים עצמם.

אפשרות אחת היא להעביר סיבים נוספים דרך העמודים והתעלות השכונתיים של חברת החשמל, אך זו אופציה יקרה ומסורבלת. האפשרות השניה היא ליצור נקודות חיבור סלולריות או, כפשרה, נקודות Wi-Fi – שבוודאי לא ישמחו את החוששים מקרינה. רעיון נוסף הוא להעביר את המידע בחוטי החשמל עצמם, דרך ממירים מיוחדים שיתחברו לשקעים. הטכנולוגיה הדרושה לכך כבר קיימת, אך לא זכתה להצלחה גדולה בניסויים שנעשו בעבר והיא סובלת מקצב העברת נתונים נמוך יחסית. כלומר, בהינתן המגבלות הטכניות והיעילות הידועה, לצערנו, של ביצוע פרויקטים לאומיים, רוב הסיכויים שלא מכאן תבוא הישועה לשוק האינטרנט הישראלי.

יכריח את בזק והוט לסיים את פריסת ה-NGN

למרות הציניות, יש הגיון בהקמת תשתית אינטרנט חלופית בחסות המדינה. כל חלופה לאינטרסים הכלכליים הצרים של שתי חברות בלבד היא כמעט כורח המציאות, ובמקרה של קריסה משמעותית של תשתית אחת, מכל סיבה שהיא, גיבוי בוודאי לא יזיק. אך חשוב מכל – וזה לדעתנו המניע העיקרי לתוכנית כולה – מדובר באיום מפורש על מקור הכנסה עיקרי של הוט ושל בזק, כזה שיכריח אותן להזדרז ולפרוס את האינטרנט המהיר שלהן בקצב מוגבר לפני שהלקוחות יעברו לתשתית הלאומית. במקרה כזה, הכל תלוי בשאלה מי ימצמץ קודם. אם שטרית וכחלון ימשיכו לדחוף את הנושא ברצינות, סביר להניח שישראל תתקדם לסטנדרטים בינלאומיים תוך זמן קצר.

אם אכן זו המוטיבציה להצעה, אנו ניצבים בפני שאלה אחרת: מה האינטרס של השניים, ואם אכן רק מהירות הגלישה של האזרח לנגד עיניהם, מדוע אינם עושים דבר בנוגע למונופול של "מד נאוטילוס" על הקו התת-ימי. ראשית, חשוב לזכור (כפי שהוסבר לעיל ובכתבה שבקישור) שתשתית מהירה יכולה להביא תועלת גם אם אינה מגדילה את רוחב הפס לחו"ל, ובכל מקרה מדובר באינטרס לאומי אמיתי לעשורים הקרובים ולו כהכנה לבאות. שנית, שיפור התשתיות בכל דרך שהיא יעלה את קרנם של האחראים לכך, שהוכיחו שהם קשובים לרחשי הציבור, וגם בזה אין כל פסול.

ואיך זה קשור למאגר הביומטרי?

פרט לזהותו של היוזם, שנשמח לראותו מתייצב ראשון קבל עם ועדה להכניס את נתוניו הביומטריים למאגר, אין קשר. אם כבר, ועד שלא יוכח אחרת, הרעיון של תשתית האינטרנט הלאומית הוא הוכחה קטנה לכך שלעתים נבחרי הציבור בכל זאת ממלאים את תפקידם ומביאים תועלת.

אבל אם כבר התייחסנו למאגר, שווה להעיף מבט בנוסח החוק שעבר ביום שני. בגדול, זוהי אותה הצעה בה עסקה התקשורת מאז התחיל הסיפור כולו. הפרטים הקריטיים והמדויקים של איסוף הנתונים ושל אופן אבטחת המאגר והשימוש בו אינם מפורטים בחוק, ולעומת זאת הוגדרה בו תקופת הנסיון של שנתיים (עם אופציה לשתיים נוספות) בה ייבחן המאגר על כל האספקטים שלו, ואילו הרישום בו יהיה, בעיקרון, התנדבותי. אי-התנדבות אינה אמורה לפגוע באזרח בשום דרך, פרט לחוסר יכולתו להנות מ"ייעול שירות" לאזרח – אם כי אותם הצינים שמלגלגים לרעיון תשתית האינטרנט אמורים להניח גם שהשירותים הממשלתיים לאזרח ממילא לא ישתפרו עד כדי כך בתוך שנתיים. אם, בתוך ארבע שנים מהיום, לא יוציא שר הפנים צו שיחייב את כל האזרחים להירשם למאגר, יימחק המאגר וכולנו נוכל לנשום לרווחה. המאבק עדיין לא נגמר.