עזבו ספרים, יש גוגל

בשנים האחרונות אנו עדים לויכוח מתמשך בנושא שיטת החינוך המועדפת בעידן האינטרנט. לתלמידים עצמם יש, כמובן, אינטרס ברור ללמוד פחות ולגלוש יותר, אך גם אנשי חינוך ומבוגרים אחרים מתחילים להשמיע פה ושם את הדעה שבימינו, כאשר כמעט כל המידע שאפשר לרצות זמין בלחיצת כפתור, אולי כדאי להשקיע פחות בשינון ולמידת תכנים ספציפיים ויותר בהקניית "מטה-תכנים" - כישורי חיפוש ואיתור מידע. בשביל מה, הם אומרים, לבזבז שיעורים שלמים בחזרה מעיקה על אותו החומר, שממילא יישכח זמן קצר אחרי המבחן, כאשר אפשר למצוא אותו – ואינסוף פרטים נוספים עליו – בתוך שניות בעזרת מנוע חיפוש?

עיין ערך אוריינות

נתחיל באנלוגיה. הרבה לפני ימי האינטרנט, היה בכל בית בישראל ספר תנ"ך אחד לפחות, ובכל זאת התלמידים למדו תנ"ך בבית הספר ושיננו פסוקים ושירים מתוכו. הפסוקים הללו הרי היו זמינים לכל אדם בדפדוף קצר, אז מדוע טרחו ללמד אותם? מה בעצם ההבדל המהותי בין התנ"ך, או לצורך הענין האנציקלופדיה המקיפה שהיתה אז כמעט בכל בית, לבין האינטרנט? הדעה שתוצג כאן, שבוודאי לא תהיה פופולרית במיוחד בקרב התלמידים, היא שאין הבדל: מי שטוען שכישורי חיפוש צריכים להחליף, בתוכנית הלימודים, את השינון והלמידה של חומר מניח, בטעות, שהזמינות של חומר שנלמד והזמינות של חומר באינטרנט הן מאותו הסוג. בפועל, חומר שנמצא בזכרון (האנושי) זמין לשימוש, ולעומת זאת חומר שיושב באינטרנט זמין, במקרה הטוב, אך ורק ללמידה. וזה הבדל עצום וקריטי.

ניקח את הדוגמה הבסיסית ביותר – אוצר מילים. כמו בדוגמת התנ"ך, לרובנו יש בבית מילון מודפס ולכולנו גישה למילונים איכותיים באינטרנט. לפי ההיגיון של "מיומנות חיפוש עדיפה על שינון", היינו מצפים לראות את דור האינטרנט הצעיר והמיומן מפגין עושר לשוני מרשים בקריאה ובדיבור. בלשון המעטה, לא כך הם פני הדברים. מדוע? מכיוון שדיבור והבנת הנקרא נעשים בזמן אמת, ואילו חיפוש ולמידה הם סדרתיים וממושכים. אין ספק שמשתמש מיומן במילון ובאינטרנט יוכל לאתר את המשמעות של כל המילים בשפה העברית, אך אם הוא ניצב בפני טקסט ובו עשרות מילים שאינו מכיר, או אם יהיו מילים כאלה בהסברים שימצא, הכמות לבדה תכריע אותו. זאת, כמובן, עוד לפני שדיברנו על הסחת הדעת ושבירת הריכוז שהחיפוש גורר. כשאדם מדבר, הוא לא יעצור באמצע המשפט כדי לחפש באינטרנט מילה נרדפת או ביטוי קולע – הוא פשוט ישתמש במה שזמין לו באותו רגע. אותו הדבר תקף, כמובן, לא רק לאוצר מילים אלא גם לדברים מורכבים וחשובים יותר, כגון דימויים, אנלוגיות או שיטות לפתרון בעיות.

באינטרנט לא לומדים ללמוד

תומכי אסכולת החיפוש יענו בוודאי, ובמידה מסוימת של צדק, שהאדם הממוצע אינו זקוק לאוצר מילים עשיר כמו של ביאליק או של זה שכתב את התנ"ך (מה שמו, בטח אפשר למצוא בגוגל, לא?). לשיטתם, התלמיד הממוצע סופג ממילא מסביבתו את אוצר המילים הדרוש לניהול סביר של חייו, ומי שמעוניין או צריך מסיבה כלשהי לדעת יותר מוזמן להתעמק במקורות המקוונים ולבנות – לאורך זמן, אמנם – את הידע הדרוש באמצעות מיומנויות החיפוש שרכש. אותו הדבר נכון לגבי יתר המקצועות. בעולם המודרני, כך נטען, יש כל כך הרבה תחומי ידע והתמחות, והם מתפתחים כה מהר, שאין שום סיכוי לכסות אותם בצורה בעלת משמעות בתוכנית הלימודים הממלכתית. לפי גישה זו, מוטב להשקיע את הזמן בפיתוח יכולת איתור המידע הכללית ביותר, ומי שרוצה להתמחות – שיעשה זאת בזמנו החופשי.

אלא שגם הגישה הזו יורה לעצמה ברגל. עצם הלמידה של חומר – כל חומר – היא פעילות שדורשת מיומנות, וזו עשויה להשתנות בהתאם לסוג החומר. כשהאדם מהדוגמה הקודמת יחליט שברצונו להעשיר את אוצר המילים שלו, כל האינטרנט יעמוד אמנם לרשותו – אך הוא לא יידע כיצד ללמוד, כיצד לקלוט את סוג החומר הזה ולהטמיע אותו בצורה יעילה. לעומתו, אדם ששינן תאריכים ואירועים בהיסטוריה, למד את חלקי הצמח בשיעורי טבע או ביצע כל למידה משמעותית מעבר לחיפוש מילים באינטרנט, יהיה בעל כושר למידה וזיכרון כללי טובים יותר, שיסייעו לו בבואו להתמקד בתחום ספציפי.

בנוסף, בתחומים רבים מאד התרגול הוא החשוב באמת, ולא הידע התיאורטי כשלעצמו. כך, לדוגמה, בתכנות: שפת תכנות מסוימת שנלמדת בבית הספר עשויה להיות מיושנת ולא רלוונטית לשוק העבודה, אך ההרגלים והעקרונות שהיא מקנה תוך כדי התנסות יהיו שימושיים הרבה יותר לתלמידים בעתיד מאשר למידה עיונית משעממת של "עקרונות התכנות" או התנסות שמסתכמת בחיפוש מידע על תכנות באינטרנט.

מה באמת יש באינטרנט?

הבעיה חמורה פי כמה כאשר לוקחים בחשבון עוד עובדה קריטית: באינטרנט אין באמת הכל. יש המון דברים, זה נכון, אבל מי שינסה לרדת לעומקו של תחום לימודי כלשהו יגלה מהר מאד שהרשת לא עשירה כפי שמקובל לחשוב. המידע מפוזר, חוזר על עצמו, סותר, לא מעודכן או מגיע ממקורות שאמינותם מוטלת בספק. הגישה למאמרים אקדמיים עדכניים היא לרוב למנויים משלמים בלבד. נכון שתלמידי בית הספר היסודי עד התואר הראשון, בערך, ימצאו כמעט כל דבר שיזדקקו לו באינטרנט, אבל הסיבה לכך שהחומר הזה נמצא שם מלכתחילה היא שהוא עדיין נלמד בשיטה הישנה! דרישות המערכת יוצרות ביקוש, וזה גורר היצע. במערכת חינוך שבה לומדים רק לחפש, ואיש לא מכריח את הילדים המסכנים לקרוא את "אבא גוריו" של בלזאק, המונח "אבא גוריו" לא היה מניב כ-57,400 (!) תוצאות חיפוש בגוגל. לעומתו, כמה ניתוחים ספרותיים אפשר למצוא באינטרנט על ספר אחר כלשהו, שלא נלמד במערכת החינוך? כלומר, כמות הידע העצומה כביכול שיש באינטרנט כיום היא תוצאה דווקא של אותה שיטת לימוד מיושנת שאנשים רוצים כל-כך להיפטר ממנה. אלמלא היתה דרישה מצד המערכת ללמוד את החומרים הללו, לא היה להם ביקוש ואיש לא היה טורח להעלותם לרשת – בכל מקרה, לא בהיקף שמתקרב לזה הקיים.

בנוסף, האינטרנט רווי כידוע במידע משובש, מטעה, מגמתי או לא אקטואלי. את זה אפשר לומר כמובן גם על מערכת החינוך, אך שם אפשר – לפחות תיאורטית – לעשות משהו בנדון. לעומת זאת, תלמיד בעל כישורי חיפוש בלבד שינסה לגלות מידע בנושא הנחיתה על הירח, לדוגמה, או תורת האבולוציה, יגיע במהרה לאתרי הקונספירציות והבריאתנות שילעיטו אותו במידע קלוקל שמוגש בצורה מפתה ומשכנעת מאד, וללא בסיס ראשוני של ידע וחשיבה מדעית, יש סיכוי טוב שייפול בפח.

בחזרה למאה העשרים?

מערכת החינוך ה"מסורתית" אינה ולא היתה מושלמת, או אפילו קרובה לכך. לא חסרים בה דברים לשפר ולשנות, הן מבחינת תכנים והן מבחינת שיטות הלימוד, אך הרעיון של זריקת האחריות על התלמיד ועל האינטרנט איננו הפתרון. אם יש בעיה בלימודי המתמטיקה, לא מספיק להראות לתלמידים איפה יש חומר על מתמטיקה באינטרנט. המורה להיסטוריה אולי משעמם, אבל איש אינו מבטיח שהטקסט בויקיפדיה יהיה מרתק וצבעוני.

מערכת חינוך ממלכתית היא כלי שנועד, לפחות בתיאוריה, לעצב אזרחים שמתמצאים בעולם בו הם חיים (מבחינה תרבותית, היסטורית, מדעית וכו') ולתת להם מכנה תרבותי והשכלתי משותף, הן כנקודת פתיחה שוויונית ללימודים ולעבודה בעתיד, והן כ"כור היתוך" ליצירת חברה מגובשת במקום הידרדרות לסקטורים נפרדים, זרים ועוינים זה לזה. ביחס למטרות הנ"ל, קשה אפילו לדמיין עד כמה מיומנויות חיפוש באינטרנט הן שוליות וחסרות חשיבות.