איך להישאר אנונימי

לא חסרות סיבות לאמץ זהות בדויה באינטרנט – אפשר לכתוב על זה כתבה שלמה – אך מרגע שנוצרה הזהות, המשימה החשובה היא להגן עליה מפני "אאוטינג": חשיפה של האדם (או בעל האינטרס) האמיתי שמאחוריה, ואפילו מפני קישור בינה לבין זהויות בדויות אחרות של אותו אדם. הצורך בשמירה על האלמוניות תלוי, כמובן, גם במידת הסיכון שבחשיפה עצמה וגם בסיכוי שהיא תתרחש. לדוגמה, נערה מתבגרת עשויה להיות מובכת מאד אם אהובה הסודי יגלה שהיא כותבת עליו שירים, אבל רוב הסיכויים שהוא או חבריו לא יעלו על דעתם, אפילו כבדיחה, להיכנס לפורום "שירה יוצרת" הנידח בו היא משתתפת. לעומת זאת, קראקר אמיתי או (להבדיל) הומוסקסואל חרדי יכולים להיות סמוכים ובטוחים שחורשי רעתם עוקבים בשבע עיניים אחרי זהויותיהם האינטרנטיות ויעשו הכל כדי לחשוף אותם.

חטא ההרגל, חטא הגאווה

בהנחה שהחשיפה בטרם-עת אינה תוצאה של פעילות חיצונית מכוונת (על אלה ידובר בהמשך), ובהנחה שהמשתמש לא היה סכל דיו לציין את שמו האמיתי ב"כרטיס האישי" באתר או באימייל, רוב המקרים נגרמים כתוצאה מהרגל או מגאווה. כיוון שהאדם האמיתי והזהות הבדויה חד הם, הרגלים של כל צד עלולים לזלוג לצד האחר ולהביא לחשיפה. כך, אדם ששולח אימיילים רבים ביומיום וחותם עליהם בשמו המלא עלול לעשות זאת בטעות, מתוך פיזור דעת, גם במייל שנשלח מטעם הזהות הבדויה. הבעיה מחריפה כאשר שתי (או יותר) הזהויות פועלות באותה סביבה, כגון פורום ספציפי: המשתמש עלול לפרסם הודעה מטעם אחת מהזהויות שלו, מבלי שזכר להחליף קודם לכן את שם המשתמש במערכת. בנוסף, כאשר מדובר בזהות שפועלת לאורך זמן ממושך ובסביבה קבועה, המשתתפים האחרים עשויים לזהות דפוסי כתיבה, מילות מפתח נפוצות ואפילו שגיאות כתיב ייחודיות לזהות מסוימת ולאתר אותם גם כשאותו משתמש מופיע בזהות חדשה לגמרי. דוגמה קיצונית לזיהוי כזה אפשר למצוא באתר של "מאן דה הוא", שעקב ופענח את פעילותו של משתמש רב זהויות באתר "האייל הקורא" לפני כשבע שנים.

אם המשתמש מצליח להימנע משגיאות כאלה, והזהות הבדויה שלו זוכה לפופולריות, נוצר סיכון חדש: הגאווה. בין אם מרצון לקבל קצת מהתהילה ישירות אליו, או במטרה לפרסם עוד יותר את הפרסונה המצליחה שלו, הוא מתחיל לשלוח הפניות ורמיזות לכל עבר – בעיקר לאנשים מוכרים לו אישית. אמירה כמו "שמעת על הבלוג של X? הכותב שם ממש גאון!", אפילו אם אינה מלווה בחיוכים בלתי נשלטים וניצוץ בעיניים, היא הסגרה של הסוד – וככל שיותר אנשים יודעים, כך הסיכוי שמישהו מהם יפיץ את המידע הלאה גדל.

כדי להימנע מטעויות כאלה, על המשתמש הזהיר להפריד ככל הניתן בין הזהויות השונות שלו, ובעיקר בינן לבין זו האמיתית: להשתמש באתר מייל רשת שונה עבור כל זהות (הממשקים השונים מבטיחים פחות סיכוי לבלבול), לא לנהל מספר זהויות באותו אתר עצמו (אלא אם זה היה הרעיון מלכתחילה), להתגבר על הפיתוי ולמעט ככל האפשר בהתעסקות "מסביב" לזהות הבדויה, ובמידת האפשר להשתמש בחוצצים למיניהם כדי ללכוד שגיאות מסגירות בזמן: לדוגמה, לא להגיב ישירות בפורום אלא לכתוב תגובה בפנקס רשימות, לקרוא שוב ורק אז לפרסם (ולא לשכוח להתנתק מהאתר בתום הפעילות).

משחקי מודיעין

העצות הללו הן די והותר עבור מסתיר הזהות הממוצע, אך לא עבור מי שמחזיק בזהות בדויה נפיצה במיוחד. מי שעוסק בפעילות שנתפסת כמסוכנת על ידי השלטון צפוי להיחשף בשלב כזה או אחר מכיוון שכל האמצעים של המדינה עצמה יושקעו בתפיסתו, אך גם גורמים פרטיים עשויים להפעיל מודיעין אינטנסיבי כדי לחשוף אדם שמרגיז אותם, וכדאי להבין כיצד הם עובדים כדי לחמוק מהם.

כל זהות אינטרנט פעילה לאורך זמן מפיקה כמות עצומה של מידע גלוי, שעם מנוע חיפוש טוב והרבה סבלנות אפשר ללקט ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת אודותיה. למשל, אם בלוגר מספר שהלך למסעדה שפתחו ממש ליד ביתו רק יום אחד לפני כן, חוקר רציני יסתכל על תאריך פרסום הרשומה, יגלה לפיו באיזו מסעדה מדובר – וכבר יש לו מידע מדויק למדי על מקום מגוריו של הבלוגר. רישום התאריך והשעה של פוסטים או תגובות בפורום מסגיר את זמני הפעילות של המשתמש ולפיכך את שגרת חייו – האם הוא תלמיד בית ספר, למשל, או שהוא כותב מחו"ל וכן הלאה. במיוחד חשוב להיזהר מאזכור תאריכים משמעותיים בחיים, מכיוון שאפשר להצליב אותם עם מאגרי האוכלוסין שמסתובבים ברשת. כל אחד מהפרטים הללו, בפני עצמו, אולי זניח, אך שילוב שלהם יכול להביא לזיהוי מדויק.

מקור מודיעין גלוי נוסף הוא "רשימות חברים" למיניהן. אם למשתמש אנונימי בפייסבוק (או לפני מספר שנים – ב"חבר'ה") יש רשימה ארוכה של חברים באותה שכבת גיל שמתגוררים באותו יישוב, סביר להניח שגם הוא כזה - ואפילו מידע שנאסף מהבלוגים של אותם חברים יכול להסגיר רבות.

כל זה נעשה באופן פסיבי. במקביל, יכולים להתבצע גם ניסיונות חשיפה אקטיביים, ברמות שונות של ישירות ותחכום. המעוניין בחשיפה יכול, למשל, לאתגר את המשתמש להפגין ידע כלשהו שעשוי להסגיר אותו, או לנסות להשיג פרטים מזהים דרך אימייל אוהד מ"מעריצה סודית" או מ"אחד שחושב בדיוק כמוך". אימיילים מתחזים יכולים להגיע גם לצד שלישי וזהיר קצת פחות, שמכיר אישית את המשתמש וחושב שעל ידי מסירת המידע הפרטי הוא מסייע לו. כדי להתמודד עם האיומים הללו יש לאמץ את הכלל הידוע ולא לסמוך על אף אחד – ובנוסף, לשבש במכוון מידע בנוגע לתאריכים, שמות ומקומות.

מי רוצה להיות פרנואיד?

ברוב המכריע של המקרים, לאף אחד אין אינטרס להשקיע כל כך הרבה בזיהוי של ישות אינטרנטית כלשהי, והמחיר של חשיפה נמוך לרוב בהרבה מכפי שהמשתמש חושב. זואי מרגוליס, שניהלה את בלוג היחסים והסקס "Girl with a one-track mind" תחת שם עט, נחשפה נגד רצונה – אך התאוששה מהמצב המביך, המשיכה לכתוב על אותם נושאים באותו בלוג ואף זכתה לעדנה מחודשת כפעילה נגד חשיפה של בלוגרים. "וולווט אנדרגראונד" עוררה סערה מקומית לא קטנה עם בלוג עיתונות ותקשורת ביקורתי ורבים ניסו לנחש את זהותה, אך כשחשפה את עצמה לבסוף מרצונה, המהלך זכה בעיקר לתגובות חיוביות – עד כדי כך שכיום היא מקבלת כסף עבור ניהול בלוג זהה במקום אחר, תחת שמה האמיתי.

אם הזהות הבדויה מתמקדת בתחום כללי, כגון פוליטיקה ארצית, היא יכולה לפעול במשך שנים מבלי להסגיר ולו פרט מזהה יחיד על האדם שמאחוריה. "רונן השמן", שהתפרסם בזכות תגובה אחת מונוטונית לכל משחק מקוון שפורסם בערוץ המשחקים של YNet, נשאר אנונימי במשך שנים ושרד, ככל הנראה, אף את הפתיון שהציב לו האתר. פרט לזמני התגובה הוא לא הסגיר שום מידע, ומצד שני גם לא תרם דבר, כך שלא ניתן היה אפילו להבדיל בינו לבין חקייניו הרבים. בלוג אינטימי, לעומת זאת, יכול לתת די מידע לזיהוי ברשומה אחת בלבד, אם תיקרא על ידי האדם הנכון. ניהול של זהות אטומה הרמטית הוא קשה וגם גורע מיכולת ההתבטאות שלה, כאשר לעתים קרובות זוהי עצם ההצדקה לקיומה.

כאשר המוטיבציה לזהות הבדויה היא בסיסית, כגון למנוע ממעסיק עתידי סקרן לגלות שהאדם התעניין בעברו באיסוף מפיות, הימנעות משימוש בשם האמיתי המלא תספיק בהחלט. כאשר הנסיבות רגישות ומסוכנות יותר, חשוב מאד לתכנן ולנקוט באמצעי זהירות מראש, ובעיקר להתאמן מבעוד מועד בעזרת זהויות פחות בעייתיות. בעולם בו כל פרט מידע מאונקדס ונשמר על ידי מנועי חיפוש ושרתים לאינספור, כמו בפירוק פצצות, הטעות הראשונה עלולה בקלות להיות גם הטעות האחרונה.