להפוך את המחשב לביאליק

נהוג לומר שהמחשב פלש לכל תחום של החיים המודרניים, אך בכל מקום בו נדרשות – בין השאר – חשיבה מקורית, הבנה מעמיקה או יכולת לפענח וליצור משמעויות בשפה טבעית, המחשבים עדיין נמצאים אי-שם הרחק ברקע, ואין דוגמה טובה יותר לכך מאשר עולם השירה הכתובה. כתיבת שירים היא, כמעט בהגדרה, אנטיתזה לכל מה שהמחשב מייצג ומסוגל לעשות – אך כמובן שזה לא הפריע לכמה מתכנתים הרפתקנים לנסות ולכתוב משוררים ממוחשבים. האם התוצאות ראויות ליותר מאשר לעג? והאם יש להן עתיד?

הייקו לגו

תרבות הגיקים אמצה מזמן את שירת ההייקו היפנית אל חיקה, ולכן המקום הטבעי לחפש בו שירה ממוחשבת הוא בסגנון זה – אף על פי שמבחינה אומנותית, המגבלות הצורניות הנוקשות של ההייקו על מספר ההברות בכל שורה מצריכות יצירתיות גדולה לא פחות מבכל סגנון אחר. האתר randomhaiku, כך הסתבר, קיים כבר משנת 1996 ומספק הייקו ממוחשב לכל דורש. האם זהו הייקו אמיתי? האם הוא יכול להתחרות בזה האנושי? השיר הראשון שהאתר הציג (העליון בתמונה משמאל) חסר הגיון לחלוטין, אך הוא עומד בדרישות הצורניות, נכון תחבירית (אם מפרשים את Panda כשם פרטי) ואפילו משעשע במובן מסוים.

כיצד זה נעשה? האם הסוד הגדול פוצח כבר לפני 13 שנה והפך את המשוררים האנושיים למיותרים? מבט זריז בשיר הבא שהופק (למטה בתמונה) מוכיח שאפשר לישון בשקט: ההייקו הממוחשב הופק באמצעות "מילוי תבניות" גס וחסר מעוף. התבנית של השורה הראשונה היא, ככל הנראה, "[V]ing my [N]" כאשר [V] מסמל מקום לפועל ו-[N] מסמל מקום לשם עצם, ושניהם נבחרים אקראית, כמו לבני לגו, מתוך מאגר מצומצם למדי של אפשרויות בהתאם למספר ההברות שבהם ובלי שום קשר למשמעותם. שירים נוספים העלו תבניות נוספות – למשל "While [V]ing the" או כאלה שכוללות שם תואר או תואר הפועל, אך התבניות האלה מוגבלות במספרן וקל לזהות אותן בתוך זמן קצר להפליא. אם כן, ברור שאין כאן שום יצירתיות, וכל משמעות או יופי שיתגלו בשירים אלה יהיו מקריים בהחלט.

שירה אקראית

עובדה זו מובילה לשאלה מעניינת: אם, מתוך מיליון שירים שתוכנה שכזו תפיק, ייצאו במקרה חמישה או עשרה שירים בעלי משמעות אמיתית ועמוקה, כאלה שהיו נחשבים להישג אילו היו נכתבים על ידי אדם – מה מעמדם מבחינה ספרותית? האם, לאחר איתורם, אפשר יהיה להכריז על המחשב כמשורר? ברור שהדרך העממית לשיפוט שירה, דהיינו הערכת הטקסט הכתוב במנותק מהכותב ומשאר יצירתו, אינה נותנת תשובה מספקת לשאלה. למעשה, דרך הסתכלות זו אינה מסוגלת להתמודד אפילו עם סוגים מסוימים של שירה מודרנית אנושית, שמגיעים לקיצוניות של מבנה ותוכן שמונעת כל אפשרות לאתר בוודאות "כוונת משורר".

כותבי תוכנות השירה מודעים לכך היטב, כמו גם לקושי העצום לגרום למחשב לנסח רעיונות על פני למעלה ממשפט יחיד (בעיה קשה מאד גם בתחום תרגום המכונה). משום כך, כמעט כל התוכנות הקיימות מפיקות תוצרים דמויי שירה מודרנית, בהם המשפטים עוסקים – במקרה הטוב – באותו מושג מפתח, אך אינם קשורים זה לזה. השירים של A.D.A.M הם דוגמה מצוינת לעיקרון פעולה זה: די לקרוא שניים או שלושה "שירים" כדי להבין שמדובר, ממש כמו בהייקו המכני, במשפטים תלושים שבנויים על סמך תבניות ומילון מוגבל. התוכנה Robopoem משתמשת במילון גמיש יותר שמוגדר על ידי המשתמש, כגון טקסט שנגזר מאתר כלשהו, ומנסה לשמור על משקל ועל חריזה – אך מוותרת לגמרי על היגיון תחבירי בסיסי, שלא לדבר על משמעות כוללת.

על כתפי ענקים

בהינתן שמחשבים עדיין אינם יודעים ליצור משמעות, מתכנתים מסוימים החליטו "לרמות" ולהזריק לתוך השירים הממוחשבים תבניות ומשפטי מפתח שנלקחו משירים אמיתיים, בין אם של משורר מסוים ובין אם פרי יצירתו של המתכנת עצמו. לדוגמה, השורות הבאות נלקחו מתוך שיר שהופק על ידי התוכנה Poetry CreatOR 2:

המשפטים אמנם אינם קשורים זה לזה, אך כל משפט בפני עצמו מרשים למדי. אילו היו מופקים על ידי המחשב, היה מדובר כאן על הישג מדהים, אך חיפוש פשוט בגוגל של הפסוקית האחרונה העלה את הקובץ הזה, שכולל ככל הנראה את כל המילים ותבניות המשפטים שמחולל השירים משתמש בהן. קודים מורכבים כגון "$VERB3p$" מחליפים את "[V]" הפשוט שבדוגמת ההייקו, אך העיקרון זהה. אם התבניות נלקחות, כאמור, מתוך שירים של משורר או משוררת מסוימים, יש סיכוי שהתוצר המלאכותי יזכיר באופן קלוש את המקור. למרות תעלולים שכאלה, נראה שהשירה הממוחשבת נמצאת בשלב כה ראשוני ועלוב, שאפילו לא ניתן להפיק ממנה בידור ראוי לשמו – כפי שנעשה במקרה של "רוטר: מתודולוגיה לאיחוד הטיפוסי של נקודות גישה ויתירות", מאמר חסר כל היגיון במדעי המחשב שהופק על ידי מחשב והתקבל להצגה בכנס WMSCI העולמי של שנת 2005, במעין שחזור משועשע של פרשת סוקל.

הלקח של טרוּל

באחד מהסיפורים שבספר "הקיבריאדה" מאת סטניסלב לם (הוצאת זמורה ביתן, תרגום מפולנית: פאולינה צלניק), מסופר על הרובוט הגאון טרוּל שבנה מכונה כותבת שירים. כדי לעשות זאת, הבין, יהיה עליו לחקות את מוחו של המשורר האמיתי ולשחזר לשם כך את התרבות שבה הוא חי וגם את כל מה שקדם לה. המכונה שיצר סירבה בתחילה לכתוב שירים ועסקה במדע ובפילוסופיה, עד שטרול "השליך את כל המוליכים הלוגיים ובמקומם התקין ממסרת אנוכיות עם מצמד נרקיסיסטי" (עמ' 139). אז עלתה המכונה על המסלול הנכון והתחילה להפיק שירים מוצלחים יותר ויותר, עד כדי כך שהמשוררים האמיתיים ניסו להשמיד אותה ואת יוצרה.

נכון להיום, המשוררים – כמו כל אדם אחר שעוסק בפעילות יצירתית או כזו שדורשת שיקול דעת מהותי – יכולים להמשיך לעבוד בראש שקט: ספרי השירה שמוצעים בדוכני שבוע הספר ובחנויות יישארו יצירה אנושית בלעדית למשך שנים רבות. המתכנתים, לעומת זאת, אם ברצונם להגיע לאן-שהוא בתחום השירה הממוחשבת, מוטב להם ללמוד מניסיונו הבדיוני של טרול.

לינקים

>> התנסו גם אתם: מחולל שירה ווגונית