פלאש עם באשיר

כשוולט דיסני יצר את סרט האנימציה הראשון באורך מלא, "שלגיה ושבעת הגמדים" בשנת 1937, טענו שהוא מטורף. הוא העביד בפרך, במשך שלוש שנים, צוות של מאות אנשים: הם ציירו מאות אלפי ציורים, שאחר כך נצבעו ביד וצולמו בזה אחר זה. לא היו אז מחשבים ולא קיצורי דרך: כל פריים ופריים, בכל שניה ושניה של סרט, היה צריך להיות מצויר ביד. אילו דיסני היה שומע על כך שבעתיד אנשים יוכלו ליצור סרטי אנימציה באורך מלא לבד בבית ואפילו לקבל על זה אוסקרים, הוא היה בוודאי צוהל או מתאבד – אחד משניהם. למעשה, אם הייתם מספרים ב-1993 לג'ונתן גיי, יוצר תוכנת פלאש המקורית, שסרט שנוצר בתוכנה הזאת זכה באוסקר, סביר שגם הוא היה נחנק מצחוק.

תוכנת פלאש נולדה בשם FutureSplash Animator (בהמשך קוצר ה-FutureSplash ל-Flash), ושווקה ב-1996 על פי רעיון של מתכנת בשם ג'ונתן גיי. האינטרנט היתה אז בחיתוליה, ועל פס רחב אף אחד עוד לא שמע. הרעיון להעביר סרטוני וידאו בהפרדה מלאה דרך הרשת נשמע כמו מדע בידיוני. פלאש היתה אחת הפלטפורמות הראשונות שאיפשרה העברת אנימציה בסיסית דרך הרשת. התוכנה שומרת ציורים ואובייקטים באופן וקטורי: כלומר, כדי ליצור ציור על המסך, היא לא עוברת פיקסל אחרי פיקסל ובודקת את צבעו, אלא מציירת על פי הוראות בנוסח "לך 20 צעדים ימינה, ותתחיל לצייר קו ישר כלפי מעלה, באורך של 100 צעדים". כל עוד מדובר בצורות פשוטות, ולא תמונות עשירות בפרטים, השיטה הזאת חוסכת המון נפח איחסון. יתרון אחר של הפורמט הוקטורי הוא שניתן לשנות את גודל התמונות בלי שום ירידה באיכותן: כל מה שצריך הוא לשנות את גודלו של כל "צעד". זוהי תכונה שימושית במיוחד באינטרנט, מקום שבו אי אפשר לדעת מראש באיזה גודל מסך, או באיזו רזולוציה, יצפו בסרטון שלך.

פלאש נמכרה לחברת מקרומדיה, שהמשיכה לשווק אותה עד 2006, כשנמכרה בעצמה לחברת אדובי. גירסה חדשה לתוכנה יצאה כמעט בכל שנה, ובכל פעם נוספו לה שיפורים ושכלולים. מה שהיה תוכנה שמאפשרת להזיז עיגולים מצד אחד של המסך לצד השני הפך לפלטפורמת מולטימדיה עם שפת תכנות משלה - ActionScript – והדרך הנפוצה ביותר לשחק משחקים ברשת. כל כך הרבה אתרים עשו שימוש באלמנטי פלאש, שהיא הפכה לתוסף הראשון והחיוני ביותר לכל דפדפן, ולסטנדרט גלובלי: ממאק ועד פי.סי., מחלונות ועד לינוקס, כולם כולל כולם משתמשים בפלאש. בשנת 2004 הוערך כי פלאג-אין פלאש מותקן ב-95% מהמחשבים האישיים בעולם.

לכן, כשאתר שיתוף הוידאו יוטיוב – אולי שמעתם עליו - השתמש בפלאש כדי להכיל את סרטוני הוידאו שלו, זאת היתה פשרה על איכות התמונה (שהיתה אז נחותה בהרבה ממה שניתן היה להשיג בפורמטים אחרים) לטובת הנגישות: הסרטונים האלה היו נגישים לכמעט כל מחשב בעולם בלי צורך בהתקנת שום תוסף נוסף. התוצאה היתה מיידית: יוטיוב הפך כמעט בין לילה לאחד האתרים המדוברים והנצפים ביותר באינטרנט, שינה את הרגלי הגלישה של מיליוני אנשים והוליד מאות אתרי-חיקוי, שעשו כולם, גם הם, שימוש בנגן פלאש.

כמובן, קשה להתבלבל בין "ואלס עם באשיר" ל"קונג פו פנדה". ההנפשה בפלאש דומה יותר להנפשת “Cutout" – כלומר, הזזת ציורים מוכנים מראש, מה שגורם בדרך כלל לתנועה קשיחה ולא טבעית. כדי ליצור תנועה חלקה לגמרי צריך לחזור למקורות, ולצייר שוב תמונה אחר תמונה. לסגנון של "באשיר" זה התאים, אבל זוהי, כנראה, הסיבה לכך ש"ואלס עם באשיר", על אף ההערכה הרבה שלה הוא זוכה, לא קיבל מועמדות לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר: מרבית אנשי ענף האנימציה, שקובעים את המועמדים בקטגוריה הזו, הם אנימטורים – אותם אנשים שטורחים ועומלים על ציור או עיצוב מחדש של כל תנועה וכל שריר בכל פריים מחדש. האנימציה הפשוטה יחסית של "ואלס עם באשיר", שמתשמשת בהרבה קיצורי דרך ממוחשבים, נתפסת כ"רמאות". ובכל זאת, יעיד כל מי שצפה בסרט, הכלים הזולים שבהם נעשה לא מונעים מ"ואלס" להיות סרט מרהיב.