חוק הספאם ואנחנו

"חוק הספאם" שאושר בכנסת אמור למנוע מצב בו מפרסמים יטרידו אותנו באמצעות הצעות בדואר האלקטרוני או בפקס, הודעות SMS, או פרסומות מוקלטות בטלפון. הכוונה נהדרת, אבל השאלה הגדולה שמטרידה את כולנו היא זו: בשורה התחתונה, האם החוק יכול לעצור את שטף הודעות הזבל הפרסומיות שאנו מקבלים מדי יום?

קודם כל, חשוב להבהיר: החוק יסייע להפחית את היקף הספאם במדינת ישראל בלבד – הוא לא מציע אפשרות מעשית להפחית את דואר הזבל מחו"ל, זה שבו תוכלו למצוא הצעות מפתות לרכישת ויאגרה, מוצרים בהנחה של 88%, ואימיילים בסינית שאף אחד לא יודע מה הם רוצים. מצד שני, המחוקק מתעניין במי שמרוויח מההודעה הפרסומית. כלומר, לא בצד שלישי שיש לו אישור להפיץ פרסומים (מה שאומר: אל תנסו להפיץ דואר על מנת להפליל חברה) אלא בחברה שתראה מזה כסף בפועל. בקיצור, אף אחד לא הולך לירות בדוור וגם אם חברה שלחה את ההודעות המרגיזות שלה מחו"ל – כל עוד יש לה משרדים בארץ, אתם יכולים להיכנס בה.

יתרונו הגדול של "חוק הספאם", שהוא נוסח על פי מודל המכונה Opt-In. כלומר, מפרסם יכול לשלוח דואר זבל אך ורק ולמי שביקש זאת מראש. המחוקק אף מדגיש ומתייחס למפרסמים שיורים לכל הכיוונים (ראו עמ' 6, סעיף י', סעיף קטן (5)ג'): על פי החוק, למפרסם אסור להרכיב את רשימת הנמענים שלו מרצף אקראי של אותיות ומספרים (לדוגמה, שליחת אימיילים ל-net@email.com, neta@email.com, net1@email.com וכו'), מתוך הנחה שבשלב כלשהו יקלע לכתובת פעילה. למרות זאת, החוק כולל מספר סייגים שנראה כי המפרסמים יוכלו לנצל, כמו גם להיעזר באי הבהירות ששוררת לגבי חלקים מהחוק.

נו, אז איפה אפשר לתחמן?

כך, לדוגמה, מותר למפרסם לפנות לבית עסק באופן חד פעמי. הבה נניח, לצורך העניין, שהמפרסמים יתייחסו להגדרה "בית עסק" כלשונה, ולא ישלחו הודעות גם לעוסקים מורשים (בעיקר פרילאנסרים) שאינם בית עסק. אם כן, מותר למפרסם לפנות באופן חד פעמי לבתי עסק בתנאי שמטרת הדיוור להציע את משלוח הפרסומות. לא מן הנמנע שספאמרים ינצלו את הבמה שניתנה להם כדי לשלב בהצעה לקבלת דיוור גם הצעות פרסומיות רגילות (כפי שקורה לא אחת גם עתה).

בעיה נוספת בהקשר זה היא תפיסתנו את המושג "חד פעמי". האם אתם מאמינים באמת ובתמים שמפרסם ישלח לכם אימייל רק פעם אחת כל החיים? איכשהו, נדמה לי שבית עסק לא ישמור את כל ההודעות הפרסומיות שקיבל ויעבור עליהן מדי מספר חודשים רק כדי שיוכל לומר למפרסם "הנה, לפני שישה חודשים שלחת לי אימייל אחד, לכן השני הינו הפרת חוק".

עוד מותר לשלוח דואר פרסומי למי שקיימים איתו יחסי מסחר קודמים. סעיף זה עשוי לגרור את המפרסמים לפרשנות יצירתית: אתם מנויים בחברת סלולר? יחסי מסחר; קונים באופן קבוע באותה רשת? יחסי מסחר; מחליפים מכתביות עם הבן של השכן? יחסי מסחר.

הלאה. הציצו בעמ' 2 בנוסח החוק המלא: סעיף ג' מתייחס למקרים שבהם מפרסם יוכל לשלוח הודעות פרסומיות גם למי שלא נתן את הסכמתו המפורשת לכך. לכאורה נראה כי סעיף קטן מס' 1 קובע שמספיק שהמפרסם הודיע בתהליך המו"מ כי הפרטים ישמשו למשלוח הודעות פרסומיות, כדי להפוך את המקרה לחריג. אלא שסעיף ג' מתנה את החרגת הצורך בהסכמה מפורשת אך ורק אם מתקיימים כל שלושת הסעיפים הקטנים. השלישי שבהם הוא המעניין יותר ומסכם את מהות ההחרגה: מותר לשלוח את הפרסום אם הוא מתייחס למוצר או שירות דומה לזה שנרכש. או במילים אחרות, שדרוג.

האם נוכל לפגוע בזבלנים בכיס?

המחוקק מטיל עונשים כבדים על מי שלא יציין במפורש בהודעה כי מדובר בפרסומת, מי שלא יספק לנמען אפשרות להסיר את עצמו מרשימת התפוצה ומי שלא ימסור פרטי התקשרות. אבל אנחנו כבר חכמים: אנחנו מכירים מפרסמים שמוסרים פרטים פיקטיביים (בין אם כתובת שולח מזויפת ובין אם מספר טלפון לא פעיל). אם כן, נדמה כי המחוקק יוכל להעניש את מי שעברו על החוק, אך לא את המפרסמים המתוחכמים יותר, שמתחמנים את המערכת. מבחינה תיאורטית, נראה שגם סופם של אלה להיתפס, שהרי מטרתם למכור מוצר – ולכאורה כל מה שצריך האזרח הנחוש לעשות הוא להתחיל בתהליך הרכישה, עד השלב שבו יקבל את פרטי העסק. מצד שני, עם יד על הלב: כמה מכם יהיו נחושים מספיק כדי לשחק בבלשים וכמה יגידו ש"נו, כלום לא השתנה" וימחקו את ההודעה הפרסומית מבלי לעשות כלום?

במטרה להרתיע, המחוקק קבע עונשים כספיים כבדים על המפרסמים. אבל מה שחשוב לנו הוא הצד המעשי: אם שלחו לי דואר זבל – האם בכלל שווה לתבוע את החברה? קפצו, בבקשה, לעמוד 5 בנוסח החוק, לסעיף י'(1): בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים בסכום של עד 1000 שקלים עבור כל דבר פרסומת שקיבלתם.
הנה הקאץ': אם קיבלתם חמש הודעות פרסומיות מחמש חברות שונות, תצטרכו לתבוע כל אחת בנפרד. במקרה כזה, נדמה שהמפרסמים יכולים לצאת מנקודת הנחה שלא ייתבעו. הסיכון, הוא, כמובן, שמספיק שאזרח אחד יתבע אותם כדי שהמחוקק ישים לב לקיומם ויאכוף את העונשים הכבדים. מי עשויים לתבוע? בעיקר אקטיביסטים שהנושא בוער בדמם (וכאלה יש, כפי שגילינו ב"חוק העישון"), ומוכנים לסבול את כל הביורוקרטיה הכרוכה בכך.

אם לא לפגוע בכיס – איפה אפשר להתלונן?

לא ברור. בניגוד ל"חוק סינון אתרים", שמתייחס לגוף האחראי (השר אטיאס עצמו), הרי ש"חוק הספאם" לא כולל התייחסות לוועדה או ישות אליה ניתן לפנות ושאצלה ניתן יהיה להתלונן על דואר פרסומי שנשלח ללא היתר. אם אין ברצונכם לפנות לבית משפט לתביעות קטנות, הגוף המתאים ביותר לתלונה כזו הוא משטרת ישראל. עכשיו דמיינו אתכם במצב הזה: כמה מכם ייגשו לתחנת המשטרה ויתלוננו על דואר זבל?

דיסקליימר + קרדיט

* * * * *

הכתבה נכתבה לצורך הדרכה והתרשמות כללית בנוגע לתיקון האחרון לחוק התקשורת ("חוק הספאם"). אין לראות בה ייעוץ משפטי ואין להסתמך על הכתוב בה לכל פעולה. בכל מקרה בו מתעוררת שאלה משפטית יש לפנות לעורך דין הבקי בתחום ולקבל ייעוץ מקצועי הקשור למטרות העניין.

הכותבת אינה עורכת דין והניתוח מתבסס על הבנתה את החוק ככתבו