טכנולוגיות בנות 60

פריסבי, תקליט LP

אפילו בשנת 1948, כאשר אבותינו אשכרה עשו משהו עם החיים שלהם במקום לשבת מול האינטרנט כל היום, שאר העולם לא עמד מלכת, וגם עולם הטכנולוגיה לא קפא על שמריו. בכתבה זו נציג כמה מהטכנולוגיות החשובות שחוגגות שישים שנים להמצאתן.

נתחיל בקטן: הפריזבי, או "צלחת מעופפת" בלשון העם. נכון שזריקת הדיסקוס היא ספורט קדום ומוכר, והגיוני שאנשים זרקו מכסים וחפצים עגולים הרבה לפני שמישהו חשב לתת לתופעה שם, אבל צלחות הפלסטיק המפורסמות הן לא סתם מכסה צבעוני. יש להן מבנה אירודינמי ייחודי שנותן להן עילוי ומאפשר להן לעוף למרחק גדול תוך שמירה על יציבות, וחייהם של כלבים רבים היו משעממים הרבה יותר בלעדיהן.

אפרופו דברים שטוחים ועגולים, גם התקליט ארך-הנגן (LP) הומצא באותה שנה. אמנם לא היה בו שום חידוש מהפכני, אבל הוא היה עמיד יותר מהסוגים הקודמים והכיל יותר מוזיקה – הן בזכות הקוטר המוגדל והן בזכות מהירות הסיבוב האיטית יותר של 33 סיבובים ושליש בדקה – וזה הספיק כדי להפוך אותו למלך הבלתי-מעורער של המוזיקה המוקלטת למשך כמעט ארבעים שנה.

פולרואיד, צילום הולוגרפי

מלכה נוספת שירדה מגדולתה בשנים האחרונות היא מצלמת הפולרואיד, שהדגם המסחרי הראשון שלה ("מודל 95") יצא לשוק ב-48'. היה זה גאדג'ט שתמיד הלהיב ואף פעם לא כבש את השוק, ואז הגיעה המצלמה הדיגיטלית עם כל יתרונותיה ופיזרה את המתחרים לכל עבר. עם זאת, רק בשנים האחרונות ממש החלה להיווצר חלופה ליתרון הגדול ביותר של הפולארויד: האפשרות לצלם תמונה, ולהעניק אותה בו-ברגע כמתנה רומנטית. אח, אלה היו הימים...

קצת לפני כן, אך עדיין בגבולות שנת תש"ח, הוגש לאישור הפטנט על צילום הולוגרפי. הרעיון נאלץ להמתין, אמנם, כמה שנים טובות עד להמצאת הלייזר, אך מאותו רגע הוא פרח ושגשג. לא מדובר על הצורות המנצנצות שעל כרטיסי אשראי, שטרות אירו ומדבקות של מוצרים מקוריים, שמכונות גם הן הולוגרמות, אלא על שחזורים בגודל טבעי ובחדות גבוהה של אובייקטים תלת-ממדיים. אפילו טכניקות תלת-הממד של קולנועי Imax המודרניים לא מגרדות את תחושת המציאותיות של הולוגרמה טובה באמת.

סקוץ'

המצאה פחות יומרנית אך הרבה יותר שימושית היא הוולקרו, או סקוץ' בפי ההמונים. כל מי שרץ בין השיחים כילד זוכר בוודאי את העגולים המעצבנים האלה שנצמדים לבגדים ולא יורדים, אבל ז'ורז' דה מסטרל השוויצרי טרח להסתכל עליהם מקרוב וגילה את עיקרון הקרסים והלולאות המבריק שמחזיק עד היום, תרתי משמע. השם וולקרו, אגב, הוא חיבור של המילים בצרפתית לקטיפה (Velours) ולקרס (Crochet).

ברקוד

המצאה שימושית עוד יותר שחוגגת יום-הולדת שישים היא הברקוד, שמהווה דוגמה מצוינת לצעד מחשבתי אחד קטן ומקורי שמשנה את כל העולם. אין דבר יותר פשוט מלכתוב או להדפיס על מוצר את המספר הקטלוגי שלו, אבל לעשות את זה בפורמט שגם מערכת אוטומטית יכולה לקרוא בקלות, זו כבר גאונות לשמה. הברקודים הראשונים היו עגולים, כמו לוחות של קליעה למטרה, ולא הודפסו על המוצר אלא הודבקו בחנות. רק בשנות השבעים והשמונים הפך הברקוד לאלמנט תקני ובלתי נפרד של עולם הצרכנות, והעלות של שבבי ה-RFID המבטיחים עדיין לא ירדה לרמה שתאפשר להם להתחרות בו.

המחשב בייבי, טרנזיסטור

כדי לנצל את מלוא הפוטנציאל של הברקוד חייבים מחשב, והמחשבים המודרניים חייבים את קיומם, כמובן, לאינספור המצאות שונות ומשונות – אך בשנת תש"ח/1948 הוצבו שתי אבני דרך קריטיות במיוחד. ה"מכונה הנסיונית בקנה-מידה קטן של מנצ'סטר", הידועה בכינוי "בייבי" למרות שהייתה גדולה כמעט כמו חוות שרתים מודרנית, הייתה המחשב הראשון שהריץ תוכנית מזיכרון. עד אז, כל המחשבים הצריכו במידה כזו או אחרת חיווט פיזי של רכיבים פנימיים כדי להריץ תוכניות שונות. תחשבו שבכל פעם שאתם עוברים מהדפדפן לאייסיקיו, הייתם צריכים לפתוח את המארז ולהסיט אלף ואחד מתגים שונים. לא סימפטי, נכון? אותה תוכנית היסטורית, אגב, כללה 17 פקודות וחיפשה את המחלק הגדול ביותר (ללא שארית) של 262,144. זה לקח לה חמישים ושתיים דקות.

אף על פי כן, המחשב של אותם ימים עדיין היה מפלצת פלדה ענקית ולוהטת, קרובה יותר לשנאים של חברת החשמל מאשר ליצירות המופת הקומפקטיות שמנהלות כיום את העולם. גם השינוי הזה התחיל בשנת תש"ח, ליתר דיוק ב-23 בדצמבר 1947, כאשר ויליאם שוקלי, ג'ון ברדין ו-וולטר ברטיין הדגימו לעמיתיהם במעבדות בל את הטרנזיסטור הראשון בפעולה. מה זה טרנזיסטור, ומה כל כך טוב בו? ובכן, במובן הבסיסי ביותר, הטרנזיסטור הוא מעין מגבר: הוא מאפשר לשלוט, בעזרת זרם חשמלי חלש, בעוצמה של זרם חשמלי הרבה יותר חזק. ללא הגברה, כל רכיב ושער לוגי במעבד של מחשב היו תלויים לאספקת החשמל שלהם בפלט של הרכיבים שלפניהם, וזה קצת כמו לתת לשורה ארוכה של אנשים צמאים בקבוק מים אחד שיעבור מיד ליד. שפופרות הריק, שהיו המגברים היחידים עד אז, היו ענקיות יחסית ופלטו המון חום. הטרנזיסטור ביצע את העבודה מהר ואמין יותר, היה הרבה יותר זול לייצור ותפס הרבה פחות מקום. תלמידי האלקטרוניקה מכירים בוודאי את הטרנזיסטור גם כרכיב נפרד ועצמאי, כזה שאפשר להחזיק ביד ולהלחים במעגל חשמלי, אך בתעשיית המחשבים מדובר על אלמנט מיקרוסקופי שנצרב בשילוב עם אלפי ומיליוני מיקרו-רכיבים אחרים על גבי שבב סיליקון זעיר. שבב זה הוא הלב של כל "ג'וק" ושל כל מעבד, וגם היום – שישים שנה לאחר המצאתו – הטרנזיסטור שולט ביד רמה והדיבורים על טכנולוגיות מתקדמות יותר (מעבדים אופטיים, מחשבים קוואנטיים, מעבדים מבוססי-ספין ומעגלים על מצע פחמן, למשל) הם עדיין רק דיבורים.