המחשב מת, יחי המחשב החדש

המחשב שלי מת.

הרופאים (כלומר, החבר שמבין בזה) אמרו שזה היה המעבד, או לוח האם, שהלכו. תיאורטית, עוד אפשר להחליף את החלק המקולקל, אבל זה לא היה שווה את זה. המחשב הזה צלע כבר חודשים רבים, בקעו ממנו חריקות חשודות, ועננת האבק שעלתה כשפתחתי אותו כדי לבדוק מה קורה בפנים היא הגורם העיקרי לזיהום האוויר הגבוה שהשתרר בצפון הארץ ובמרכזה השבוע (סליחה, אגב). בקיצור, עדיף היה שלא להתכחש לאמת: הגיע הזמן לקנות מחשב חדש.

זו לא היתה הפעם הראשונה ולא השניה שבה החלפתי מחשב, כמובן. מחזור חיי המחשב בטבע קובע שאתה קונה מחשב שעובד נהדר, חלק ומופלא במשך כמה זמן, ואז הוא מתיישן. המקלדת צוברת לכלוך ושערות של חתולים. המעבד מתחיל לעשות זמזומים משונים. פתאום לוקח ל-Word דקה וחצי לעשות חפש-והחלף פשוט, בלי שום סיבה ברורה. בסופו של דבר המחשב קורס, ואתה צועק, מתעצבן, כולם מסביב אומרים לך "למה לא עשית גיבוי" ואתה רוצה לחנוק אותם, ואז אתה נאנק וקונה במיטב כספך מחשב חדש. אתה יודע שגם המחשב החדש והמבריק שקנית זה עתה ייגמור את חייו יום אחד באותה הצורה בדיוק. אבל אתה לא חושב על זה, כמו שלא חושבים על המוות.

למה המחשב הזה כל כך זול, לעזאזל?

המחשב שלי היה בן ארבע, בערך. שילמתי עליו 6,000 שקל בזמנו, חלק לא מבוטל מזה הלך על כרטיס מסך שיוכל להריץ משחקי מחשב.
על פי המפרטים המומלצים באינטרנט, מחשב סביר לצרכים משרדיים לא צריך לעלות היום יותר מ-2,500 שקל, או 3,000 לכל היותר. אבל במעבדה, כשהרכבתי את המחשב החדש, הסכום הגיע ל-2,000 שקל, וגם זה בקושי. "למה המחשב הזה כל כך זול, לעזאזל?!", דפקתי על השולחן.

"מצטער" המוכר אמר במבוכה ניכרת. "הדולר ירד".

לא קניתי את התירוצים שלו, כמובן. אני מכיר מוכרי מחשבים - הם תמיד מנסים לדחוף איזה רכיב יקר ומיותר שאתה לא באמת צריך. מה פתאום מציעים לי מחשב ב-2,000 שקל? יש דברים בגו. אין לי מושג איזה דברים, אבל אין ספק שיש, ואין ספק שהם בגו. בחנתי את המפרט בניסיון למצוא איפה אפשר לייקר את המחשב בלי לקנות דברים שאני לגמרי לא צריך – אבל האפשרויות היחידות היו לקנות מארז בצורת מנוע של F-15 עם חלון בצד שזוהר בחושך, או ויסטה. ומי הפראייר שיקנה ויסטה?

ברוגז רב שילמתי מעט מאוד על המחשב, ואחרי כמה ימים הוא הגיע, ועובד, כמובן, חלק יותר וטוב יותר מכפי שהמחשב הישן עבד אי פעם.

רגשות האשם לא אחרו לבוא. איפה הטראומה? איפה הכאב? הרי תקופת הפרידה מהמחשב הישן היא תמיד תקופה כאובה מלאה בבכי תמרורים, שק ואפר וכרסום ציפורניים. ופתאום, ככה, מת המחשב, ופשוט מחליפים אותו באחר, כאילו היה סתם איזה... רהיט? איך זה קרה?

המחשבים מהירים מספיק

בימים הרחוקים והאפלים של סוף המאה העשרים (כלומר, ממש לא מזמן), ככל שהיכולת של המחשבים עלתה, כך נראה היה שצרכי המשתמשים עולים בהתאם. אינטל הוציאה כל חצי שנה מעבדים מהירים יותר ויותר (133 מגהרץ? וואו! 166 מגהרץ?! מדהים! 200 מגהרץ?! העתיד כבר כאן!), והם הפכו בתוך זמן שיא מהקצה העליון של הטכנולוגיה האנושית לעגלות מפגרות. גם אם לא היה לך שום עניין לקנות את המחשב החדיש ביותר – לא היתה לך ברירה, כי את הדגם הקודם הפסיקו לייצר מזמן. וכך נאלצת לרוץ מהר כדי להשאר במקום, ופעם בכמה שנים לשלם סכום דומה על מחשבים חזקים יותר ויותר.

אבל אז קרה בדיוק הדבר שאמרו לנו שלעולם לא יקרה: המחשבים הפכו למהירים מספיק. לא שאי אפשר כבר ליצור מחשבים מהירים וטובים יותר - אינטל ו-AMD ממשיכות עד היום להתחרות זו בזו בהוצאת מעבדי דואל-טריפל-אוקטו-קור, אבל את המשתמש הממוצע זה ממש לא מעניין, וגם לא צריך לעניין. המחשב הממוצע היום הוא זול יותר משהיה אי פעם, והוא יודע להריץ את כל התכנות הדרושות למשתמש הממוצע, במקביל, בלי לצלוע ובלי לגמגם. יותר מזה אנחנו לא צריכים (טוב, אולי קצת גשם בעיתו, אבל זהו). תמיד אפשר, כמובן, להתקין ויסטה, מה שיספק למעבדים שלך אתגר הולם, אבל מי הפראייר שיתקין ויסטה?

היחידים שצריכים עדיין להתעניין במחשב שהוא מעבר לבסיסי הם הגיימרים. בתחום המשחקים התחרות נמשכת: המשחקים של היום תובעניים פי שניים מהמשחקים של אתמול. כרטיסים גרפיים טובים מתחלפים בטובים יותר לעתים קרובות, ואידיאל המחשב המהיר-מספיק – אם אי פעם יהיה דבר כזה – רחוק. אבל עבור מי שלא אכפת לו לשחק במשחקים של לפני שנה - או שיש לו פלייסטיישן בסלון – מירוץ החימוש הזה רלוונטי כמו הליגה האיטלקית בכדורעף.

לגבות את האינטרנט

הטראומה האמיתית במקרים של מוות מחשבי היא לא הנזק הכספי שכרוך בקניית מחשב חדש, אלא אובדן החומר שעל המחשב. מי שלא איבד עבודה סמינריונית חשובה, או יצירת מופת בלתי גמורה, או תמונות בעלות ערך רגשי של סבתא, ירים את ידו. ומה שאולי הכי גרוע היה אובדן תיבת הדואר על כל התוכן שבה, ורשימת אנשי הקשר.

אבל מאז שקניתי את המחשב הקודם שלי, גם זה השתנה. הדיסק הקשיח עדיין היה כשיר לשימוש, ככל הידוע לי, לכן אפשר עדיין לחבר אותו למחשב החדש ולהוציא את החומר שבו – אבל בשביל מה, בעצם? ניסיתי לחשוב: אנשי הקשר וכל תכתובות הדואר? אל תצחיקו אותי, אני בג'ימייל כבר שנים. למעשה, כמעט כל קובץ בעל חשיבות כלשהי כבר נשלח בג'ימייל במועד זה או אחר, ולכן יש לו עותק בטוח מכל רע אי שם במרתפי החברה שלא עושה רע. התמונות – בפליקר; הסרטים – ביוטיוב; לו היה לי יומן אישי, הוא היה בבלוג. חיינו הפרטיים כבר מזמן לא פרטיים, אלא זמינים באינטרנט, אבל התוצאה של זה היא שבעצם, הדיסק הקשיח לא מהווה יותר מגיבוי למקרה הלא ממש סביר שבו האינטרנט תקום ותלך.

המחשב שלי מת, אז קניתי חדש. זה לא כאב. אני עדיין בשוק.