ארתור סי. קלארק, סטארט-אפיסט

ארתור סי. קלארק נולד ב-1917. אילו היה נולד כמה עשורים מאוחר יותר, הוא בוודאי לא היה הופך לסופר - הוא היה נעשה סטארט-אפיסט. ומאוד מאוד עשיר.

רוב האנשים מכירים את ארתור סי. קלארק, שמת אתמול בגיל 90, כסופר מדע בדיוני: הוא כתב 33 ספרים, ועשרות סיפורים קצרים. הוא התפרסם בעיקר בזכות "קץ הילדות", ובתור האיש שכתב את התסריט לסרט "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק. ספרים נוספים שלו שתורגמו לעברית הם "סיפורים מהאייל הלבן", "שירת ארץ הרחוקה" ו"הרוח הנושבת מן השמש". אבל למען האמת, כישורי הכתיבה של קלארק מעולם לא היו הצד החזק שלו. יותר מכל דבר אחר, קלארק היה נביא טכנולוגי.

פעם, במקום להקים סטארט-אפ, כתבו סיפורים

אילו קלארק היה רושם פטנט על הרעיונות שלו, הייתם משלמים לו תמלוגים בכל פעם שהייתם רואים טלוויזיה בלוויין, ובכל פעם שהייתם מדברים בטלפון עם הדוד בחו"ל. זאת משום שקלארק היה הראשון שהגה את הרעיון של לוויינים גיאו-סינכרוניים המשמשים לתקשורת. בשנת 1945 – שנה לפני שפרסם את הסיפור הראשון שלו במגזין מקצועי - הוא פרסם מאמר שבו הגה את הרעיון של לוויין המקיף את כדור הארץ מעל קו המשווה, בדיוק במהירות הסיבוב של הכדור – ולכן, מנקודת מבטנו, הוא נשאר כל הזמן תלוי בחלל באותה נקודה בדיוק. אותה נקודה היא המקום שאליו פונות כל צלחות הלוויין על כל הגגות, וה"חגורה" שבה נמצאים אותם הלוויינים האלה נקראת עד היום חגורת קלארק.

גם בהמשך, כשהתפרסם כסופר, קלארק התעניין פחות בסיפורים ויותר ברעיונות. היום, אם יש למישהו רעיון טכנולוגי מהפכני, הדרך המקובלת היא לרשום עליו פטנט, לגייס מיליון דולר ולנסות לפתח את הפטנט מתוך תקווה שמיקרוסופט תקנה אותו במיליארד ותסדר אותך לכל החיים. בשנות החמישים, אם היה לך רעיון טכנולוגי חדשני שנשמע דמיוני, היית כותב על זה סיפור.

קלארק לא כתב פנטזיה. הוא לא חי בעולם דמיוני, אלא כאן ועכשיו, היה מעודכן בהתפתחויות הטכנולוגיות הקיימות, וכמעט כל מה שכתב עליו היה מעוגן במציאות הפיזיקלית המוכרת לנו. "2001: אודיסיאה בחלל", שאותו פיתח ובנה ביחד עם קובריק, היה אחד הסרטים הראשונים שבו הוצגה הטיסה בחלל לא כפנטזיה, אלא כאפשרות מעשית: הסרט נאמן לגמרי – ככל שהיה אפשרי בזמנו – לכללי הפיזיקה, ומדקדק בפרטים עד כדי הדיליי של שתי השניות בשיחת הטלפון בין האסטרונאוט בתחנת החלל לבין בתו שבכדור הארץ.

כתב על תחנות חלל - ועל האינטרנט

חלק מרעיונותיו – כמו משימה מאוישת לירח, תחנות חלל, והאינטרנט – יושמו כבר בימינו. אחרים, כמו "מפרשיות-חלל" - ספינות חלל שמונעות, פשוטו כמשמעו, באור השמש, שאותן תיאר ב"הרוח הנושבת מן השמש" - הם עדיין תיאורטיים, אבל נבחנים ברצינות כפיתוחים עתידיים, ואולי עוד יוגשמו יום אחד.

בשנת 2000 פרסם קלארק מאמר שבו ניסה לחזות את ההתפתחויות הטכנולוגיות במאה הקרובה. ב-2004, הוא חזה, ישוכפלו לראשונה גנטית בני אדם; ב-2017 ייפתח מלון הילטון הראשון בחלל; ב-2025 יומצא מכשיר המאפשר להעביר חוויות חושיות ישירות אל המוח, והוא יהפוך את הטלוויזיה, הקולנוע ומשחקי המחשב ללא רלוונטיים; ב-2040, ניתן יהיה באמצעות ננו-טכנולוגיה לבנות כל חפץ וכל חומר שהוא. רק בשנת 2095 ייבנה סוף סוף המנוע שיאפשר לאנושות מסעות אל מערכות שמש אחרות.

שלוש משאלות ביוטיוב

לפני ארבעה חודשים, לכבוד יום ההולדת התשעים שלו, קלארק – בכסא גלגלים, ובקול סדוק - צילם הודעה לעולם ושחרר אותה, כמו שעושים במאה שלנו, ליוטיוב. קלארק, מודע לגמרי לכך שלא נותר לו עוד הרבה זמן על פני הפלנטה שלנו, השתמש בסרטון הזה כבצוואה מצולמת.

"אחרי שהשלמתי 90 הקפות מסביב לשמש, אין לי שום חרטות ואין לי עוד שאיפות". אומר קלארק בסרטון. "אבל אילו היו ניתנות לי שלוש משאלות, אלה היו מה שהייתי מבקש:"

"ראשית, הייתי רוצה לראות עדויות לחיים מחוץ לכדור הארץ. תמיד האמנתי שאנחנו לא לבד ביקום, אבל אנחנו עדיין מחכים לחוצנים שייצרו איתנו קשר.

שנית, הייתי רוצה שניגמל מההתמכרות שלנו לנפט, ונאמץ מקורות אנרגיה נקיים. התרבות שלנו תלויה באנרגיה, אבל אסור לנו להרשות לנפט ולפחם לבשל את כוכב הלכת שלנו.

"המשאלה השלישית היא אישית יותר. חייתי בסרי לנקה במשך 50 שנה, ובמשך חצי מהזמן הזה הייתי עד לקונפליקט המר שביתר את מולדתי המאומצת. הייתי רוצה לראות שלום בר קיימא בסרי לנקה, מוקדם ככל האפשר. אבל אני מודע לכך שלא מספיק לייחל לשלום – הוא דורש הרבה עבודה קשה, אומץ ועיקשות".