מי צריך את זה?

מרטין קופר, האיש שהמציא את הטלפון הסלולרי בתחילת שנות השבעים של המאה שעברה, סיפר כי קיבל את ההשראה להמצאה המהפכנית שלו מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", ששודרה בשנות השישים ושגיבוריה השתמשו במכשיר קשר קטן, נייד ואלחוטי. למעשה, ז'אנר המדע הבדיוני הכיל מאז ראשית ימיו – בספרים, בסרטים, במשחקי המחשב – אינספור מכשירים עתידניים, מופלאים ומשוכללים, ששבו את דמיוננו. מי מאיתנו לא חלם על חרב אור מגניבה, על מכונה שתאפשר ללמוד כל דבר בזמן אפסי או סתם על משקפי רנטגן שבאמת עובדים? חלק מהגאדג'טים של העתיד כבר הפכו, במידה מסוימת, למציאות. אחרים שוכנים על הגבול הדק שבין טכנולוגיה מתקדמת בהרבה משלנו לבין קסם. השאלה שננסה לבחון כאן היא, באיזו מידה אנו באמת זקוקים להמצאות שכאלה, ובאיזו מידה הן אינן אלא "מופע זיקוקים" פסאודו-טכנולוגי שנועד ליצור רושם ותו לא.

במובן הרחב ביותר, טכנולוגיה אינה אלא אמצעי לחיזוק ולשיפור של היכולות האנושיות. המיקרוסקופ, הטלסקופ והטלוויזיה במעגל סגור, לדוגמה, מאפשרים לנו לראות דברים שהעין הרגילה אינה מסוגלת לראות מסיבות של גודל, מרחק או מיקום פיזי. מנופים ומשאיות מסייעים לנו לשנע דברים כאשר השרירים אינם מספיקים, והטלפון הנייד מאפשר לנו להטריד אנשים גם מצדו השני של העולם. לעתים קרובות, הטכנולוגיות הללו גובות מאיתנו מחיר: הזמן והמאמץ שנדרש לנו כדי ללמוד אותן, התחזוקה שהן מצריכות, המחיר הכספי והסביבתי שלהן ועוד. אך בסיכום הסופי, אם הרווח הנתפס גדול מהעלות, הטכנולוגיה תתקבל וייעשה בה שימוש. לכן, כשאנו בוחנים גאדג'ט עתידני, הדבר העיקרי שיש לבדוק הוא יחס העלות-תועלת.

שליטה ידנית

בסצינת הפתיחה של הסרט "דוח מיוחד" (2002) אנו רואים את הגיבור, ג'ון אנדרטון, במרוץ נגד הזמן לאיתור רוצח פוטנציאלי. הוא נעמד מול מסך שקוף ענק, ובעזרת כפפות אלקטרוניות ותנועות ידיים פוטוגניות להפליא באוויר הוא מתפעל קטעי וידאו, תמונות ומידע חזותי נוסף. בשנת 2007 הציגה מיקרוסופט אבטיפוס של מוצר דומה במקצת – מעין משטח תצוגה גדול שמסוגל לקבל קלט ממספר נקודות מגע בו-זמנית. יכולותיו של המשטח הזה הודגמו בעזרת מניפולציה אינטואיטיבית של תמונות – הזזה, סיבוב, זום – במגע אצבעות, ומאוחר יותר גם בדרכים מתוחכמות יותר, כגון קישור בין המשטח לבין מצלמה דיגיטלית שמונחת עליו, כך שהתמונות "נשפכות" מתוכה לעיבוד מיידי. אין ספק שהעסק מצטלם טוב, אך משתמשי מחשב ותיקים בוודאי יתמהו מדוע יש צורך בתנועות תיאטרליות כל כך כדי לבצע פעולות שניתן לעשות כבר כיום בקלילות בעזרת העכבר. הדבר דומה לבניית הליכון בחדר כושר, שבמקום רצועה מסתובבת תהיה לו רצועה סטטית באורך כמה קילומטרים. נכון, זה עובד ומרגיש בדיוק כמו הדבר האמיתי, אבל זה לחלוטין לא חסכוני. אחרי יום עבודה של נפנופי זרועות מול המחשב, סביר להניח שאנדרטון המותש יתקשה אף לתפעל את האלה החשמלית נגד הפושעים שהוא מנסה לתפוס.

המתרגם האוניברסלי

גאדג'ט עתידני נוסף ומעניין הוא המתרגם האוניברסלי. החל מדג בבל החלקלק שב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", אשר נתחב לאוזנו של המשתמש ומתרגם מכל שפה באמצעות זלילה והפרשה של גלי מוח, וכלה ב-C-3PO, דרואיד התרגום המעיק מ"מלחמת הכוכבים" - מכשיר שיספק הבנה מיידית של כל אדם (או חייזר) יהיה ללא ספק שימושי להפליא.

בעולם האמיתי צצים מדי כמה שנים רעיונות או מוצרים שמבטיחים תרגום יעיל בין שפות שונות, אך עד כה עמדו בפני התרגום האוטומטי שני מכשולים אדירים: המורכבות הדינמית של השפות האנושיות, ובעיית ההקשר, החיוני לכל תרגום טוב. לפני כשנה הכריזה גוגל על פיתוח חדש, שיתרגם טקסטים על סמך תרגומים אנושיים קיימים ותוך התחשבות בשיקולים סטטיסטיים. מאגרי המידע העצומים של גוגל מבטיחים, אמנם, דיוק רב יותר מהתוצאות המביכות שהתקבלו עד היום, אך מעצם ההגדרה ברור שתרגום סטטיסטי ישטח ויאבד כל כפל-משמעות, ייחודיות או סתם בדיחה טובה.

בינה מלאכותית

למעשה, בעיית התרגום היא מקרה פרטי של בעיה מרתקת עוד יותר – הבינה המלאכותית. מה שנחשב בעבר להבטחה הגדולה ביותר של עידן המחשב, שנמצאת ממש מעבר לפינה, התמסמס לאיטו וחזר אל מחוזות המדע הבדיוני בהם שכן לפחות מאז המאה ה-16, כאשר המהר"ל מפראג בנה כביכול את הגולם המפורסם. נראה שהבסיס התיאורטי של המחשב המודרני – מניפולציות קונקרטיות להחריד של סמלים מתמטיים פשוטים – שונה עד כדי כך מצורת המחשבה האסוציאטיבית ותלוית-ההפשטות שלנו, שגישור מעשי ביניהם נמצא עדיין הרחק מעבר לאופק. המתמטיקאי המפורסם רוג'ר פנרוז אף טען, בהתבסס על ניתוח לוגי מרתק ומעורר מחלוקת, שהתודעה האנושית נמצאת מחוץ לתחום הדברים שאפשר להבין או לדמות בעזרת מחשב ספרתי, משוכלל ככל שיהיה. השימושיות של בינה מלאכותית אמיתית ברמה גבוהה אינה מוטלת בספק – היא תוכל לפתור בעיות שאנחנו אפילו לא יודעים שיש לנו – אבל לפי הדעה הרווחת בעולם המדע הבדיוני, סביר להניח שכל מחשב חכם יחליט במהרה להפנות את חוכמתו נגדנו, ואת זה אנחנו באמת צריכים כמו חור בראש.

חיסול קטלני

אפרופו, תחום נוסף שמעסיק רבות את מעצבי העתיד הוא כלי נשק. בעיות טורדניות כמו מגבלות גודל המחסנית, חוסר דיוק או (חלילה) סתם בנאליות, יעברו מן העולם עם חשיפתם של אמצעי הקטילה המרהיבים של העתיד. את האקדח המכאני האישי יחליפו, כך מספרים, פייזרים ואקדחי אנרגיה ופלסמה בעלי עוצמה משתנה, ואילו החיילים יצוידו ברובים רב-תכליתיים מרשימים כגון ה"מוריטה" מ"גברים בחלל" או ה-ZF-1 הכל-יכול מ"האלמנט החמישי". הקולנוע והטלוויזיה מעדיפים, מטבע הדברים, כלי נשק שמצטלמים טוב – אך דווקא בתחום ההרג, המציאות עולה לעתים על כל דמיון.

על פי השמועות, כלי נשק קינטיים כגון המקלע העגול DREAD, או תותח הסליל ותותח המסילה האלקטרומגנטיים, הולכים וקורמים עור וגידים בימים אלה ממש ומבטיחים כוח הרס משופר ללא צורך בחומר נפץ לשיגור הקליעים. תותחי לייזר נמצאים גם כן בפיתוח, לצורך השמדה של טילים ומטוסים. הצי הרוסי מחזיק מזה שנים בטורפדו רקטי (Shkval) שמפלח את המים במהירות אימתנית על גבי סילון של בועות גז זעירות. נדמה שבזמן שיוצרי המדע הבדיוני חוזרים וממציאים מכונות חדשות שיפעילו את אותו הלייזר הישן והטוב, או כלי נשק מופרכים פיסיקלית כגון רובי גרביטציה וקרני אנטי-חומר למיניהם, מעבדות המחקר הצבאי מפתחות את הדברים החדשניים באמת.

חידושים אופנתיים

חוזי העתידות הטכנולוגיים של הדורות הקודמים ראו בעיני רוחם מטוסי ענק, חלליות שיורות קרני מוות, רובוטים דמויי אדם מגושמים ממתכת, וטלפון שגם מראה תמונה בשידור חי. נדמה שרק מעטים מביניהם הקדישו מחשבה לאספקטים היומיומיים יותר של החיים: נושאים כמו לבוש, אומנות או אפילו היגיינה אישית, שיכולים להיות מושפעים מטכנולוגיה לא פחות מתחומי התחבורה או התקשורת, כמעט לא זכו להתייחסות. המצב השתפר מעט במדע הבדיוני המודרני, וכך זכינו לראות את נעלי הנייקי 2015 של מרטי מק'פליי מ"בחזרה לעתיד 2" (1989), שקושרות את עצמן ומאירות בצורה מרשימה עד כדי כך, שקיימות עצומות באינטרנט שקוראות לייצר אותן בעולם האמיתי.

עולם הטיפוח זכה לעדנה ב"זיכרון גורלי" (1990), שם הוצג כבדרך-אגב לק אוטומטי, אימת המניקוריסטיות באשר הן, שצובע את הציפורניים באופן מושלם ובכל דוגמה רצויה במגע קליל אחד בלבד. אחת הסצנות הזכורות והמדוברות ביותר ב"איש הרס" (1993) של סטלון היא הרגע בו מתגלה שג'ון ספרטן – האיש שהוקפא והופשר כעבור שלושים ומשהו שנים – אינו יודע כיצד להשתמש בשלוש הקונכיות שמחליפות את נייר הטואלט הפרימיטיבי.

(פסקת סיכום)

תשומת לב מפליאה לחיי היומיום העתידיים ניתנה דווקא בקומדיה "ישנוני" (1973) של וודי אלן. בסרט, אדם מן השורה בשם מיילס מונרו מאושפז לניתוח אולקוס, מוקפא למשך מאתיים שנים ומתעורר לחברה עתידנית טוטאליטרית, שהמחתרת בה מעוניינת בעזרתו משום שהוא האדם היחיד שאינו מופיע במאגרי המידע הביומטריים של הממשל. פרט לביקורות החברתיות הנוקבות והרלוונטיות גם כיום, "ישנוני" משופע בהמצאות קטנות וגדולות שמקיפות את כל תחומי החיים ומספקות רגעים קומיים בלתי נשכחים – כמו למשל האורגזמטרון, הכיסא הגמיש והדק כעיפרון, מיילס המנסה לקלף בננה מהונדסת גדולה יותר ממנו עצמו או המאבק הנואש בתבשיל אינסטנט שיצא מכלל שליטה.

סדרות "מסע בין כוכבים" הציגו עתיד נקי, טכנולוגי ומצוחצח, עם מכשירים תכליתיים ויעילים. סדרות מאוחרות יותר, כגון "פיירפליי" המיתולוגית, הגיבו בהצגת עולמות גסים, פראיים ומלוכלכים, בהם אנשים פשוט משתמשים במה שיש. לאור המגמות הנוכחיות של התמקדות בשוק הצרכני ובמוצרים אופנתיים יותר מאשר פונקציונליים, סביר להניח שהעתיד האמיתי לא יהיה אף אחד מהשניים: הוא לא יהיה תלוי במה שאנו צריכים, אלא במה שאנו רוצים. ולכן, כמו ב"ישנוני", הוא יהיה פשוט אבסורדי.