חג המרחב הציבורי

ה-1 בינואר הוא לא רק התחלה של שנה חדשה עם תוכנות, מוזיקה, סרטים וספרים חדשים; זהו גם התאריך שבו יצירות רבות מהעבר התרבותי של המין האנושי הופכות לנחלת הכלל וזמינות חינם.

ברוב מדינות העולם תקף חוק זכויות היוצרים 50-70 שנה לאחר מותו של היוצר, כך שבסיום 2007 ותחילת 2008 פג תוקפן של זכויות היוצרים על עבודותיהם של יוצרים שנפטרו ב-1957 וב-1937. השנה מועשר ההיצע בתכנים של הפסיכיאטר והאיזוטריסט האוסטרי וילהלם רייך, המלחין הפיני יאן סיבליוס, הסופר הרוסי יבגני זמיאטין ואינספור אחרים.

מהרגע שיצירה הופכת לחלק מנחלת הכלל, מותר להעתיק ולהפיץ אותה באופן חופשי והיא הופכת לחלק מהמורשת התרבותית המשותפת של האנושות. אגב, נכון להיום, בגלל הגידול האקספוננטיאלי בכמויות המדיה שהאנושות מייצרת, רק 15% מהספרים הם חלק מנחלת הכלל.

האנושות בעידן של בידור חסר דעת

גם בעידן של פיראטיות חסרת רסן, עדיין יש משהו מעודד בהופעתן של יצירות שאפשר לשווק ולהשתמש בהן באופן חופשי. אם היינו מדמים את האנושות לגוף שלם שפועל בסדרי גודל עצומים פי כמה וכמה מאלו שבו פועלים בני אדם יחידים, אפשר לומר שהיצירות שמתווספות לרשות הרבים מדי שנה הן מעין דמי כיס שמקבלת התרבות. בכל שנה אנחנו מתעשרים מעט, כשיותר ויותר יצירות הופכות נגישות לכל אדם.

האנושות חוסכת לעצמה לאורך השנים קופה הולכת וגדלה של יצירות תרבותיות הזמינות באופן חופשי. למרות זאת, ההתרכזות המתגברת שלנו בטווח המיידי גורמות לרובנו להתעלם מהעבר העשיר של האנושות ולשכוח את האוצרות התרבותיים הללו, לטובת עוד איזה גאדג'ט חדש או אפליקציה חדשה בפייסבוק.

המחנך ומבקר התרבות ניל פוסטמן התייחס לכך בספרו "בידור עד מוות". לדבריו, ג'ורג' אוורוול, מחבר הספר "1984", דאג שמא בעתיד תיאסר הקריאה. באותו זמן, אלדוס האקסלי, שכתב את "עולם חדש מופלא", חזה ביתר דיוק שהבעיה האמיתית לא תהיה איסור, אלא שהקיום של הספרים יאבד מהרלוונטיות שלו. זאת בגלל חוסר העניין המצטבר של האנושות, שדעתה מוסחת על ידי מבול של בידור חסר דעת.

נחלת הכלל לא מובן מאליה

50 ו-70 שנה לאחר שיוצרים דגולים כמו זמיאטין, רייך וסיבליוס הלכו לעולמם, כמה אנשים באמת מתכוונים לנצל את הזכות שעומדת להם, לחפור במטמונים הרוחניים שכרו עבורם אחרים בעבודה מפרכת? באנושות אמנזית, שלא מצליחה להתרכז שלוש דקות קוסמיות קדימה או אחורה, יצירות יכולות להפוך לנחלת הכלל - אבל לכלל כבר אין נחלה.

לכן העריכו את נחלת הכלל וקדמו אותה. היא שייכת לכולנו, ואם לא נתבע אותה לעצמנו - היא תתנדף מעצמה.