ביזאר 2007

מגיפת ה-LOL

נראה שב-2007, יותר מבכל שנה אחרת, כבשו ה-lolcats (או שמא עדיף להשתמש בגאווה במונח העברי המוצלח שהשתרש השנה לתוך השפה: "חתוּלוֹלים") את הרשת, הן העולמית והן זו המקומית, באופן חסר תקדים.

החברים הטובים ביותר שלי, שהם במקרה גם גיקים שמחוברים לרשת דרך הווריד, טרחו במהלך כל השנה החולפת לפנק אותי מדי בוקר בשלל לינקים לתמונות החתולולים המוצלחות ביותר שפורסמו במשך הלילה: אם זה החתול שעושה אמבוש, החתול שעומד בתוך כוס, החתול שמחופש למשהו חמוד ולא ברור ושני החתולונים שעורכים מסיבת שינה משותפת.

ואל תטעו לחשוב שמגיפת ה-LOL נעצרה בתמונות של חתולים עם כיתובים באנגלית מפוקפקת בעלת סט שלם של חוקים משלה, העונה לשם המדעי Kitty Pidgin, ונכתבת בפונט Impact או Arial Black (לפרוייקט המיותר ביותר בעולם - כתיבת התנ"ך בשפת הלולקאט - ליחצו על הלינק האחרון): השנה גם נוצרו הרבה מאד תמונות חדשות של כלב הים המפורסם ביותר בעולם, הלא הוא lolrus, שמחפש את הדלי האבוד שלו ללא הרף.

2girls1cup

תאמינו לי, לא משמח אותי לכתוב על זה יותר ממה שמשמח אתכם לקרוא על זה, אבל אי אפשר לכתוב את כתבת הביזאר של השנה מבלי להזכיר את הסרטון המזעזע (למען בריאותכם הנפשית, אל תלחצו על הלינק), שמעורר תגובות קיצוניות אפילו בקרב אלו שכבר ראו הכל, וגורם אפילו לתופעות אינטרנט מחרידות מן העבר, כמו Goatse.cx ו-TubGirl להיראות כמו גירסאות תמימות, ילדותיות וחמודות של הדבר האמיתי והנורא מכולם.

קופירייטרים ברחבי העולם הסכיתו, משום שמדובר בשיעור חשוב שכמותו לא תלמדו בשום קורס: מסתבר שכשמשלבים כמות עצומה של חרא (ואנחנו לא עוסקים פה במטאפורות, אלא באותה הפרשה מסריחה שיוצאת מהגוף), בסרטון שבו עוסקות שתי בחורות באקטים לסביים, מקבלים פצצת רייטינג מטורפת, שסוחפת איתה את כל הרשת - אנשים מכל המינים וכל הגילאים.

ראיתי בערך ארבע שניות מהסרט הזה (וגם זה, גילוי נאות, היה בטעות), וזה הספיק לי לכל החיים וגם לחצי תקופת חיים נוספת. אז נכון, ארבע השניות האלו לא היו מספיק מצלקות כדי לגרום לטראומות ארוכות טווח, אבל בהחלט הספיקו כדי להבהיר את ההיסטריה רבתי שנוצרה בעקבות הצפיה בסרטון, כולל מאות הסרטונים שמתעדים תגובות של חבר'ה שברחו מהחדר/ התחילו לבכות/ הקיאו על המקלדת ושלל תגובות מקסימות בסגנון.

ילדים, אל תנסו את זה בבית. בבקשה.

ערפדים וחייזרים בפייסבוק

תמיד רציתם לגדל חייזר ולהיות ערפד, נכון? כנראה שזה פשוט היה טמון עמוק עמוק בתוככם ולא ידעתם על זה עד שנת 2007. אחרת אין שום הסבר הגיוני לתופעת העירפוד והחייזור שכבשה את פייסבוק בסערה.

זוכרים את הטמאגוצ'י? זה היה קצת מגניב בתחילת שנות ה-90, בעיקר אם הייתם בני 10 באותה תקופה. אף אחד לא היה צופה שהמקבילה המקוונת לכך תצוץ השנה, ותכבוש גם אנשים הגיוניים (לפחות עד כה) בגילאים שפויים יותר, כגון 20, 30 ו-40.

כי מה העניין, בעצם? למה פתאום מגניב אותנו לגדל חייזרים, להציל אותם מסוג של מוות בטוח ולהצטלם איתם, קטנים, צבעוניים וחמודים, כשהם עומדים לנו על הראש, היד או הכתף? ולמה מלהיב אותנו, גם את מי שמעולם לא השתתף במשחק תפקידים משום סוג, לקחת חלק בעולם הזוי של ערפדים נשכניים? מילא אלה שמעבירים תפוח אדמה לוהט כחלק מניסוי אנתרופולוגי וחובטים זה בזה בכריות וירטואליות, אבל חייזרים וערפדים? איך אפשר להסביר את זה?

גשם שוקולד

לא יעזור: לילד קטן פשוט לא אמור להיות קול כזה. אבל מסתבר שאם במקרה דווקא יש לו, לא משנה עד כמה השיר משעמם, משמים ובעיקר חוזר על עצמו, גם אם אין בו אלמנטים של חרא וסקס לסבי הוא בכל זאת יניב מספר היסטרי של צפיות.

טוב, אז האמת היא שלא מדובר בדיוק בילד קטן. מדובר בבחור בן 25 בשם טאי זונדאיי, שאומנם נמצא בשנות ה-20 לחייו אבל נראה כאילו טרם סיים את בית הספר התיכון. מה שהוא עושה בקליפ זה בסך הכל לשיר על גשם משוקולד.

לא רק שהאינטרנט הזניקה אותו קדימה בצורה מטורפת ועכשיו הוא הולך והופך את הכשרון שלו למשהו מסחרי לכל דבר ועניין, אלא שהוא גם אחד מ-100 ברי המזל שנבחרו להיכנס לתוכנית השותפים של YouTube ולהרוויח קצת כסף ממגוון הקליקים שהקליפ ההזוי שלו אוסף.

האסירים המרקדים

אחרי תחקיר הפדופילים המעניין אך שנוי במחלוקת של דב גילהר, כמעט שום ריאליטי שמפר את הזכות לפרטיות כבר לא יפתיע אותנו, נכון?

כמו למשל סרטון האסירים המרקדים, שהתרחש כמובן בטרם שודר התחקיר, וחשף את קהל צופי YouTube לכ-1,400 אסירים פיליפינים במדים כתומים שמבצעים בהתלהבות את Thriller של מייקל ג'קסון כהתעמלות הבוקר שלהם (כלומר, עד כמה שכבר אפשר להתלהב כשאתה כלוא בתא קטן ומעופש בכלא פיליפיני ונאלץ להאזין מדי בוקר למוזיקה שהיתה פופולרית אי שם בשלהי שנות ה-90).

שגרירות אמיתית בעולם וירטואלי

כן, גם זה קרה בשנת 2007: שוודיה, מדינה אמיתית לכל דבר, שממוקמת באירופה ומחזיקה באחוז לא הוגן בעליל של אנשים בלונדיניים, גבוהים ויפים, הודיעה קבל עם ועדה שתפתח שגרירות אמיתית (אם כי עשויה פיקסלים) בעולם הווירטואלי Second Life. ומי היה מאמין, אלו לא היו רק דיבורים שנועדו לצבור רייטינג וכותרות - זה קרה.

עיקר פעילותה של אותה שגרירות, לפחות נכון להיום, היא ארגון של אירועים וירטואליים שונים הקשורים לחיי הקהילה המקוונת וקידום ספרים ותערוכות שקשורים למדינה.

בבלוג הרשמי של השגרירות הווירטואלית תוכלו לקרוא על התקדמות ה"בניה" שלה, שהממונה עליה הוא סטפן גינס, סוג של גיק-על. דרך אגב, פרט טריוויה נחמד: עיצוב מבנה השגרירות במשחק מועתק ממבנה השגרירות השוודית בוושינגטון.