העולם שייך לצעירים

לפרק הראשון בסדרה "הנרגנים" שעלתה השבוע ב-yes דוקו (לחצו לצפיה), אפשר היה לקרוא גם "הטכנופובים". התימה המוצהרת של הפרק הזה, חלק מהסדרה שמחקה את Grumpy Old Men הבריטית, היא הטינה של הגברים הישראלים לטכנולוגיה שמקיפה אותם ומסבכת להם את החיים.

"אני לא מקבל סמסים, אני לא מבין סמסים, אני לא פותח סמסים, אני לא קורא סמסים", מכריז ד"ר יריב בן אליעזר. "SMS בעיני זה דבר שקיים, כמו נגיף האיידס נגיד. ואני מקווה שאני לא אזדקק לו".

דור שלישי לטראומת הסלולר

מה גורם לאנשים לפחד מטכנולוגיה? אחד הגורמים המרכזיים הם הגיל והעייפות מחידושים. עם השנים המוח מתקשה לקלוט ממשקים ופונקציות חדשים. ובכלל, כמה שנים כבר אפשר להמשיך ולהתעדכן בלי להתעייף מהשינויים הטכנולוגיים הבלתי פוסקים?

חתך הגילאים של הנרגנים - גברים בני ארבעים פלוס, שלפני רגע עוד שלטו בעולם וקולטים פתאום שהם מאבדים את המושכות - הופך אותם לטכנופובים קלאסיים. הם אמנם מנסים לתרץ את זה בכך שאנשים שמפתחים טכנולוגיה הם פשוט "אנשים שלא מזיינים הרבה" (דן תורן) או טוענים ש"טכנולוגיה זה עכשיו ממש לא קולי" (העיתונאי אבנר ברנהיימר), אבל מבין השורות ניתן לחוש בחוסר הנוחות והבלבול הכללי של מי שאינם יכולים להתמודד עם קצב השינויים בעולם שסביבם.

"הגיעו עדכונים חדשים במחשב. למה? קודם כל, מה רע עכשיו?", תוהה גידי גוב בקטע משעשע במיוחד על החוויה האישית שלו בשימוש במחשבים. "אני לוחץ לפעמים על כן. אני אומר על הזין שלי: מה יכול להיות. זהו, הוא שעה וחצי משותק".

"מה זה לעזאזל דור שלישי?", שואל שי אביבי יוצר ומנחה הסדרה. "אתה בעצמך דור שלישי, אבל לא לזה מתכוונים בחברת הטלפון שלך", נשמע קולו ברקע. ברנהיימר קורא לזה "דור שלישי לטראומת הסלולר", ואילו גוב מתלונן שיש לו בסלולרי 250 אלף פונקציות שאין לו מושג איך להגיע אליהן ומה לעשות איתן.

להסתגל לעולם חדש

יש משהו מעצבן באנשים מעוצבנים. יש משהו מטריד ב"נרגנים", כי כל דבר מעצבן אותם. כי הם משתמשים באימפוטנטיות הטכנולוגית שלהם בשביל לרדת על אחרים. הם חושבים שאנשים משתמשים בטכנולוגיה רק בשביל להיות קולים ונובחים על כל מה ששונה מהם. ברנהיימר, שמספר שעצוב לו לראות אנשים הולכים עם אוזניות בלוטות' כאילו מדובר באיזו מחלה מדבקת, מעורר את התהיה: מה כל כך כואב לו שעצוב לו לראות את זה?

בטינה הזו לטכנולוגיה ולאנשים שמצליחים להסתדר איתה יש משהו מן גם הקנאה, כמו בכעס של ברנהיימר על כך שדווקא הטוקבקים גסי הרוח נשמרים לעד ברשת, בעוד הספרים נעלמים; או הבוז של גיל טבת, על כך שבבלוגים כולם מתייחסים יפה אחד לשני: "זה מין אחוות אנשים שאין להם איפה להתבטא", הוא פוסק.

האם זה באמת כל כך גרוע או שמדובר בחוסר יכולת אנושי ובסיסי להמשיך ולהסתגל לעולם חדש?

משדרגים במקום ליהנות מהחיים

אבל למרות שהם מרגיזים, קשה להכחיש שיש משהו במה שהם אומרים, וראוי להאזין להם. ראשית, בגלל שכולנו נזדקן וגם אם אנחנו עסוקים בלדחות זאת, בסופו של דבר כנראה שרובנו נהפוך לסוג של טכנופובים, שלא מבינים את ההתרחשויות הטכנולוגיות סביבנו.

שנית, כמה מהדברים שיש ל"נרגנים" לומר הם ביקורות לגיטימיות על מה שקורה לנו בעידן ההיפר-טכנולוגי הזה. "פעם טלפון ועט הספיקו בשביל לנהל חיים שלמים, ועוד נשאר זמן פנוי", מציין אביבי. "היום, כשיש סוללה של סלולרים, מחשבי כף יד ונווטים לווייניים, אתה בקושי מוצא את התחת שלך". למרות הניסוח המשעשע, הבעיה שאביבי מדבר עליה מוכרת עד כאב. למה זה קורה?

"מתי תהנה מהחיים? אתה כל הזמן עסוק בלשדרג", אומר ד"ר דוד גורביץ'. "הם קוראים לזה להיות מחובר כי הם פוחדים מהמקומות האלה, של הדמיון הרגש והחלום, כי זה יכול להכניס אותם למקומות של חרדה, של דכאון, של מחשבה על הייעוד שלך בחיים למשל. אנשים לא רוצים לחשוב מחשבות מהסוג הזה. עכשיו במקום לחשוב מחשבות כאלה הם אוהבים להיות מחוברים. אתה יודע מה זה להיות מחובר? מחובר לצינורות בבית חולים", הוא מסכם בצחוק.

בסך הכל, גם עם הקטעים המרגיזים וגם עם הביקורות המוצדקות על הטכנולוגיה, מדובר בפרק משעשע שמעמיד את האנדרלמוסיה הדיגיטלית שבתוכה אנחנו חיים באור אחר, קליל יותר. מומלץ לצפיה לכל מי שהתעצבן פעם ממחשב.