מות הבלוגספירה

יש תחושה שהבלוגוספירה המקומית נכנסה למן קיבעון. לפני כמה חודשים עלה לכותרות הסיפור של אורן פרנק. לפני כן היתה זו זרובבלה הגזענית, שעוררה סערה בעיתונות, אבל מעבר לכך, אם תאמצו את תאי הזיכרון הקלושים, קשה להניח שתיזכרו בעוד סיפור שהחל מהבלוגוספירה ולבש צורה של אג'נדה מקוונת, שחילחלה אל מחוץ לגבולותיה.

זה לא שאין חיים בכוכב הלכת הזה. יש בלוגים ותיקים, מהוקצעים ומקצועיים, שעושים עבודת נמלים יומית בקפדנות מעוררת הערכה, אבל דומה שאין ריגושים. התובנות הללו אינן מדעיות, הן יותר אינטואיטיביות, והסיפור העצוב של "רשימות", כקהילה בלוגית איכותית ומובחנת - אך כזו שאינה מסוגלת להחזיק את עצמה כלכלית - מהווה להן סמל.

מצד אחד, יש תחושה שיחצ"נים וגורמים מסחריים סימנו את הבלוגוספירה, כמו להק ארבה המתכנן לרדת ולאכול קונסטרוקציות של חיים (מה שכמובן לא מוסיף, אלא גורע), אבל המציאות הרבה יותר אפורה. נכון שהגופים הללו הכניסו את הבלוגים לתוך רשימותיהם וצורת העבודה שלהם, אבל השפעתם מוגבלת.

אם יש לי אג'נדה לקדם מוצר וכתבתי תגובה בבלוג "חדר 404", יש שתי אפשרויות: או שמישהו מקצץ את כנפיה או שהיא עולה, ובמקרה הטוב זוכה לכמה מבטים מגולשים שקוראים ומפנימים. זה לא מה שישנה את יחסי הכוחות הכלכליים-תרבותיים של המציאות הישראלית.

הפיכחון שאחרי האופוריה

ייתכן שהמצב שהגענו אליו הוא פיכחון. לפני זמן לא רב היתה תחושה אופורית של תוהו ובוהו. כולם דיברו על בלוגים, כולם פתחו בלוגים, כולם החליפו בלוגים. מהר מאוד הבינו הבלוגרים עצמם, שכדי להפעיל בלוג מוצלח יש צורך בהרבה יותר מסתם רצון טוב; צריך שיהיה לך מה לומר על בסיס קבוע. המנטרה הזו נשמעת מובנת מאליה, אבל מדובר בהוראות הפעלה שרבים מתקשים להפנים.

מהר מאוד הבינו הגולשים עצמם שאתרי מסננות כמו "ישרא-רלבנטי", "בלוגטל" ואחרים אמנם עושים עבודה ראויה, אבל הבעיה אינה בסינוניהם המוקפדים, אלא במה שיש לסנן. הביטוי "הרבה מהומה על לא מאומה" אולי נשמע כמו הכללה גסה, אבל בהחלט יש הרבה פחות עומק ואיכות ממה שהיה נדמה, וזה אולי גלעין הסיפור.

גם אותה הבטחה אמורפית לעשות כסף מבלוגים התפוגגה. כן, יש בלוגרים שעושים כסף, הם פשוט נמצאים בחו"ל. כאן המקסימום שאפשר להרוויח הם כמה עשרות דולרים שמובחרי הבלוגרים מצליחים לקושש מ-Google AdSense. התחושה המופרכת כאילו "תתחיל לכתוב בלוג, וממש עוד רגע מישהו גדול יגלה אותך, ואלפי גולשים מוכי קסם ינהרו אחריך" - לא עמדה במבחן המציאות.

מספיק להיכנס לבלוגטל או לפופולרי ולהעיף מבט על רשימות הבלוגים הנצפים, כדי לגלות שמרבית הכותבים המאכלסים את המקומות הראשונים הם בעלי פז"ם מקוון ששום הייפ לא ניכר בו, כמו יובל דרור או וולווט אנדרגראונד. אבל האם יש בלוגר חדש של העת האחרונה שיצא לאור ולפתע הפך לתופעה? לא ממש. בשביל כבוד, מתברר, צריך לעבוד. הרבה ובסיזיפיות.

פיכחון זה חיובי

סממן מוכר נוסף של הבועה הוא האינפלציה של בלוגים הנכתבים בידי סלבס או אנשי ציבור, כמו סבר פלוצקר ב-ynet או רביב דרוקר בנענע. על פי רוב מדובר בטורים אישיים שמתחבאים מאחורי המילה המאגניבה של אנשי השיווק, כאשר ככל שרמת הסלבריטאות של הכותב גבוהה יותר - כך האינטרקציה שלו עם הגולשים נמוכה יותר. בכל מקרה, הסלבלוגים רק מחדדים את האבחנה שאנחנו הולכים לקראת עולם צר יותר, ששם דגש רב יותר על איכות. האנשים האלה הרי לא כותבים על טעמה הערטילאי של משחת השיניים שלהם או על פטנטים שהכלב שלהם רשם בחודש האחרון.

מה שמביא אותנו לעניין הטרנדיות. כרגע רוב התעבורה ברשת מופנית לרשתות חברתיות. אין שם בלוגים, והגולשים לא מרגישים חסך. יש להם פתקיות שהם יכולים להעביר אחד לשני, הם יכולים לעדכן את הסטטוס ולכתוב: "עזרא עכשיו אוכל לחמניה עם פסטרמה", זה מבטל את הצורך של עזרא הפלוני להעלות פוסט ולכתוב בו מה הוא עושה, מה הוא חושב על ועידת אנאפוליס, ולמה לכל הרוחות קו 51 הפסיק לנסוע מקריית אונו לנווה חמציצים.

ואולי פיכחון הוא דבר חיובי, שטומן בחובו התבגרות מסוימת. התהליך הנוכחי יותיר בשטח בעיקר את הבלוגרים הטובים, המקצועיים, המשקיעים, שחלקם (אפילו הטריים יותר), ימשיכו לקבע את עצמם כפיגורות בלוגוספיריות. הזבל קיומי (עיין ערך עזרא) ימצא דרכו לרשתות החברתיות.

בכלל, אפשר לראות באבולוציה של האינטרנט מעין תרשים נוירוטי, שמצביע על האשפה הטקסטואלית הזו כסוג של כוח אופל המנסה כל העת להיטפל לטרנד הנוכחי, וכל פעם נבעט לטרנד הבא. אבל אי אפשר בלעדיו, הוא חלק בלתי נפרד מהרשת, מהקסם ומהמציאות שמתעוררים אליה אחרי שהשפעת הקסם פגה.