שקר הצ'ט

לפעמים אני מתגעגעת לימים בהם יכולתי לשקר שקרים לבנים בלי בעיה ולשכוח מהם חצי שניה אחר כך. אני מודה - אומנם בבושת פנים - אבל מודה: שקרים לבנים זה דבר שעובד ואני מתקשה לדמיין את חיי בלעדיו. בשקר הלבן הכל הולך: בין אם זה "אני כל כך שמחה לראות אותך!" (שיט, מה הדביל הזה עושה פה?), "שכחתי את הסלולרי בבית" (סיננתי אותך כל הסופ"ש) או "סליחה שלא החזרתי טלפון, הייתי נורא עסוקה אתמול" (בבהיה בקיר וצפיה בשידורים החוזרים של "השיר שלנו 4"). נכון שלא יפה לשקר, אבל לפעמים אפילו פחות יפה לומר את האמת.

הבעיה היא שכיום אני לא יכולה לעשות את זה באותה חופשיות כמו פעם. עידן הטכנולוגיה והווב 2.0 שמקיף אותנו מכל עבר ונכנס לוורידים בכל דרך אפשרית, הפך את השקר הלבן למסובך ואת השאיפה לפרטיות למשימה כמעט בלתי אפשרית.

יש אנשים שאוהבים להיות זמינים תמיד ודוגלים בשקיפות מלאה. מבחינתם אין דבר כזה לכבות את הטלפון הסלולרי. מבחינתם זה לא מקובל להתחבר לצ'ט במצב בלתי נראה. הם ימכרו את נפשם לשטן לפני שיסננו שיחה. על אנשים מהסוג הזה העידן הטכנולוגי יושב פיקס. אבל מה לגבי אנשים כמוני ושכמותי, שלא דוגלים בשקיפות מלאה? שמעדיפים קמצוץ של אפלוליות ומסתורין? אלה שאוהבים מדי פעם, ככה, בקטנה - לשקר?

אז יש לי חדשות רעות, והן שאנחנו, "השקרנים", אכלנו אותה בענק. היום, למגינת ליבנו, כבר אי אפשר לבלף, כי הסיכוי שלא יתפסו אותך שואף לאפס.

"אני לא זמין"

נתחיל מ"שקרי זמינות". בעוד שפעם היה קשה להישאר תמיד זמין ומחובר, הרי שהיום, כשיש 20 מיליון דרכים שונות להשיג אותך - טלפון קווי, סלולרי, תוכנות מסרים מידיים, הודעות טקסט, Gmail, אינטרנט אלחוטי בבית קפה - מה שבאמת קשה לעשות זה להיעלם.

אז תבואו ותגידו, מה הבעיה? אפשר פשוט להתנתק מהכל; לא להתחבר לאינטרנט למשך יממה, לזרוק את הסלולרי לארון ולשכוח ממנו. אוהו, הלוואי שזה היה כל כך פשוט. הבעיה האמיתית היא כבר לא האמצעים הטכנולוגיים עצמם, אלא הסטנדרט החברתי שהם יצרו. היום דורשים מאיתנו להיות זמינים תמיד. רוצים דוגמה? מקום העבודה למשל, לא מחייב אתכם להחזיק בטלפון סלולרי או לבדוק הודעות, אבל אם הבוס ינסה להשיג אתכם במשך יומיים ויגיע כל הזמן לתא הקולי - כנראה שזה לא יעבור בשתיקה.

בעבר, כשלא רצית לענות לטלפון, הספיק שקר לבן קטן ופשוט מאין כמותו: "לא הייתי בבית". באותה תקופת אבן גם לא הסתכנת בלהעליב אף אחד, כי שיחה מזוהה היתה בגדר מדע בדיוני. היום, אם רחמנא ליצלן לא ענית לשתי שיחות והתעלמת מהודעת טקסט שנשלחה על ידי אותו אדם, לפני הפעם הבאה שתיתקל בו תיאלץ להגות שקר לבן מתוחכם שיסביר כיצד, מסיבות שלגמרי לא תלויות בך, לא התאפשר לך בשום אופן לראות את השיחות שלא נענו על גבי הצג או להגיב ל-SMS ("גנבו לי את הסלולרי" יכול לעבוד, אבל לא יותר מפעם אחת) - כל זאת כדי שלא תמצא את עצמך מתאמץ למצוא תירוץ מתקבל על הדעת בזמן שננעצים בך שלל מבטי עלבון.

למעשה, אם תחשבו על זה, היום גם קשה להשיג מישהו תוך שמירה על דיסקרטיות. לא הרבה זוכרים בכלל את עצם קיומו של שירות ה-*43, לא רבים יודעים איך להפעיל אותו בטלפון הסלולרי, והבעיה העיקרית היא שישנם לא מעט אנשים שונאי פרטיות שלא עונים לשיחות שמגיעות ממספר חסוי.

צ'טים פשיסטיים

נעזוב את הטלפונים ונמשיך אל תוכנות הצ'ט, שלפעמים נדמה שכל יצרניהן עשו יד אחת נגדנו, קבוצת "השקרנים" הצמאים לפרטיותם.

מאז שחר נעוריי, עת התחיל הרומן שלי עם המחשב, אני מקפידה להתחבר ל-ICQ במצב בלתי נראה. כמו אז כך גם היום ומאותם הנימוקים - לא בא לי שכל 200 האנשים ברשימה שלי יידעו שאני יושבת מול המחשב ויתחילו, תסלחו לי, לזיין לי את השכל. יחידי הסגולה שזוכים להיכנס לרשימת ה-Visible to User נדרשים לענות על שני פרמטרים: א. שיהיו חברים ממש קרובים. ב. שלא ייעלבו אם לא יבוא לי לדבר איתם באותו הרגע. אפילו לפני 10 שנים הנוהג הזה זיכה אותי בביקורת מחברים שנאמנים לתכתיב של "זמינות תמידית" - אבל באותה התקופה זה עוד היה בסדר, כי הם אף פעם לא יכלו באמת לדעת מתי אני מחוברת.

ואז הגיע המסנג'ר הארור וכבש בסערה את עולם הצ'טים. נכון שבימינו כבר ניתן לנהל שיחות בעודכם מצויים במצב Invisible, אלא שעד שסוף סוף טרחו ברדמונד לסדר את הבעיה והפסקתי להחרים את המסנג'ר, הגיח לעולם גוגל טוק, שהוא באמת הגרוע מכולם.

אוה, הגוגל טוק הארור. מאיפה להתחיל? ראשית כל, אם אתה רוצה להיות נסתר מפני מישהו, חל אוטומטית עקרון השיוויון - גם אתה לא תוכל לראות אותו. לא ששיוויון זה לא דבר חשוב, אבל מה קרה לעקרון הבחירה החופשית, חבר'ה? ואם זה לא מספיק פשיסטי בשבילכם, אז מה לעזאזל נסגר עם ה-Away Mode? שימו לב, שקרנים יקרים - מי שבוחר להשתמש בגירסת הרשת של Gtalk, זו המשולבת בתיבת המייל, מוותר מראש על כל אפשרות לשקר בנוגע לנוכחותו המקוונת - תזוזה קטנה של העכבר בחלון של Gmail והנקודה הכתומה שמסמלת שלא נגעת במחשב כבר יותר מרבע שעה תיהפך אדומה או ירוקה. וכך, בין אם אתה "נמצא פנוי" או "נמצא עסוק" - זה בכלל לא משנה, העיקר שכולם יודעים שאתה "נמצא"; הנקודה הירוקה לעולם אינה משקרת.

את הפיצ'ר המעצבן הזה, אגב, אי אפשר לשנות באפשרויות של Gmail - ותאמינו לי שבדקתי את הנושא היטב.

אתרי הכרויות

נהוג לומר שמרכיב חיוני בענייני אהבה ורומנטיקה הוא קמצוץ של ערפל ומסתורין. ספרו את זה לאתרי ההכרויות. הם כנראה לא שמעו על זה, כי אחרת איך אפשר להסביר את ברירות המחדל נוגדות הפרטיות של רובם, שמאפשרות לכל שאר המנויים לדעת מתי אתה אונליין (ביום שישי בערב), מתי התחברת בפעם האחרונה (לפני שעה), כמה פעמים הצצת בכרטיס האישי שלהם והאם קראת כבר את המייל שהם שלחו לך.

נכון שידע הוא כוח, אבל יש דברים שעדיף לא לדעת. עם כל הכבוד ל-ravakhamud80, העובדה שהוא הציץ לי בפרופיל שבע פעמים לפני שאזר אומץ לשלוח לי הודעה ממש לא מעלה את ערכו בעיני.

כמובן שעל חלק מהבעיות האלה ניתן להתגבר. כך, למשל, אפשר לסמן מייל שקיבלת כ"לא נקרא" מיד לאחר שקראת אותו, וכשתענה למייל אחרי שבוע תוכל לטעון שקראת אותו רק עכשיו. הבעיה היחידה תהיה להסביר כיצד ייתכן שבאותו שבוע התחברת לאתר מדי יום ביומו מבלי לבדוק את תיבת הדואר הנכנס שלך. הוא שאמרתי: תמיד קיימת האפשרות לשקר, כמו אז כך גם היום - אבל רמת התחכום הנדרשת לשם כך עלתה פלאים, והסבירות שלא יתפסו אותך עולה בהתאם.

הסטטוס המסגיר

איכשהו הגענו לאמצע הכתבה מבלי לציין עדיין את פייסבוק, שזה הישג בפני עצמו, בעיקר מפני שהרשת החברתית הזאת מהווה ללא ספק את שיא החדירה לפרטיות שאירעה אי פעם בהיסטוריה של האינטרנט, אם לא של האנושות כולה.

ראשית, כל ברירות המחדל של פייסבוק הן אנטי פרטיות. רוצה שלא יוכלו לגשת לפרופיל שלך? סבבה, אבל אתה צריך לבחור את זה במיוחד. רוצה שמישהו יוכל לראות רק את ה-Limited Profile שלך? אין בעיה, גם את זה צריך להגדיר במפורש (אם כי כאן המקום לציין לטובה את פיצ'ר ה-Ignore המדהים, שמאפשר להסתיר את עצם קיומו של הפרופיל שלך מפני מנויים אחרים - אבל שוב, זוהי אפשרות לא ידועה שצריך לבחור במיוחד).

עדכוני הסטטוס הם בכלל מכה שלא כתובה בתורה. גם "שקרנים" כמוני מתפתים לעדכן אותם, בלי להרהר בכך שמדובר בטעות הרת גורל ובעלת השלכות פוטנציאליות שלא ניתן לחזות מראש. הרי יתכן שיום אחד אטען בפני מישהו שבמהלך הסופ"ש הייתי חולה ובכלל לא יצאתי מהבית, והוא יאמר לי: "אה באמת? כי לפי עדכוני הסטטוס שלך, ביום שבת בשעה 14:20 אכלת מנת שרימפס וקלמארי במול ים, בשש בערב טיפסת שלוש פעמים על קיר הטיפוס בפארק הירקון ובערב הלכת עם שני חברים לפסטיבל הסרטים הצרפתיים בסינמטק".

אלא שגם אם תצליח לעמוד בפיתוי ולעולם לא תשנה את שורת הסטטוס, עדיין תצטרך להסביר איך לא הגבת על שאלה שכתבו לך על הקיר ביום רביעי ב-10:00, כשבאותו היום ב-20:00 אין ספק שהיית אונליין, כי הצלת שני חייזרים וערפד, העברת תפוח אדמה לוהט ופתרת שלושה מבחני אישיות ברצף.

הכל כתוב

וזה מביא אותי לבעיה נוספת של העידן הזה, והיא שהכל כתוב.

רק לפני שנה הפטרתי בפני מישהו בשיחת ICQ שאני לא צריכה לרשום את מספר הטלפון שהוא נתן לי, כי זה נשמר ממילא בהיסטוריה של השיחה שלנו. הבחור נחרד: "את שומרת את ההיסטוריה של השיחות שלנו?!" הזדעק. "אני דורש ממך להפסיק ברגע זה, וגם למחוק את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו". עם כל השאיפה שלי לפרטיות, אני מודה שבזמנו לא הבנתי מה כל כך מפריע לו. אולי כאן גם המקום להודות שהתעלמתי בבוטות מבקשתו ולא מחקתי דבר, כי הדרישה הזאת נראתה לי לא סבירה, היסטרית ומגוחכת לחלוטין.

אבל היום, כשהגעגועים לשקר הלבן חונקים את גרוני, אני מבינה: היום כבר אי אפשר לסמוך על זה שאנשים ישכחו משהו שאמרת להם בהיסח הדעת, בהתקף כעס או סתם כתירוץ כדי לנפנף אותם. היום הכל מתועד, חקוק לנצח נצחים בדפי ההיסטוריה הבלתי מתכלים של ה-מסנג'ר/פייסבוק/מייל. אותם אנשים שהתכתבת איתם יוכלו תמיד לשלוף את הדברים שאמרת ולהתקיל אותך בזמן אמת. ואתה? אפילו לא תוכל לשכנע אותם שהם זוכרים את זה לא נכון.

אז מה עכשיו?

למרבה הצער, נראה ששום פתרונות פלא לא ממתינים באופק לדוגלים בשקרים לבנים. אין מנוס אלא להעלות את רמות התחכום של השקר עד כמה שניתן, עד לסיום הבלתי נמנע בו ניתפס בקלקלתנו. הרי אין מנוס: יום אחד, והרבה יותר מפעם אחת, זה יקרה - עדכון סטטוס לא זהיר, התכתבות הזויה ב-Gmail, מחיקה של מישהו שאנחנו לא אוהבים מרשימת המסנג'ר - וכבר נמצא את עצמנו מגמגמים תירוצים דלוחים ורוצים לקבור את עצמנו עמוק עמוק בתוך האדמה.

כמו קספארוב שמשחק שח מול המחשב, כך גם אנחנו, השקרנים, ניאלץ ללמוד להתמודד עם האח הגדול של העידן המודרני במגבלות המוח האנושי הפשוט שלנו.

מצד שני, אולי זו פשוט הדרך האלגנטית של אלוהים להזכיר לנו שאסור לשקר.