פרצופה של המדינה

כולם נמצאים בפייסבוק, כולם כותבים על פייסבוק, כולם מדברים על פייסבוק, כולם נושמים פייסבוק. אפילו ירון לונדון.

מבחינה מקומית, מדובר בבאזז המקוון הגדול ביותר הזכור פה לאחרונה. המוני ישראלים נוהרים לרשת החברתית המשגשגת, בהיסטריה דומה לזו שעורר בעבר אתר חבר'ה למשל. נכון להיום, מספר הישראלים שרשומים לאתר (וסביר להניח שרובם פעילים) עומד על יותר מ- 130 אלף. רק לפני חודש וחצי זה היה באיזור ה-70 אלף. אז גם דובר על 100 מצטרפים ליום בקירוב. היום טיפסנו לאלפים.

כמובן שהישראלים מספרים רק חלק מהתמונה הכוללת. נכון לנתוני האתר יש לו כיום בסיס משתמשים של 51 מיליון גולשים רשומים, כאשר החל מינואר 2007, הוא נהנה מ-200,000 מצטרפים חדשים מדי יום.

המספרים מעוררי התמיהה הללו מחייבים לכאורה נסיון לנתח את הסיבות שהפכו את הרשת, שהוקמה במקורה עבור סטודנטים אמריקניים, לכזו הצלחה בינלאומית מסחררת. ולמרות שכמו ברוב סיפורי ההצלחה, אין סיבה מכוננת אחת ויחידה שעליה ניתן לשים את האצבע, יש כמה תיאוריות אפשריות.

1. האכזבה

בדיעבד יתברר שתפקידה של קפה דה מארקר היה בעיקרו היסטורי. הם יכולים להתגאות במספר מרשים של משתמשים רשומים, אבל הרוב כבר העתיקו את פעילותם, והותירו עמודים אישיים סטטיים. כמו כן, רבות מתלוננות כי הקפה הפך לזירה של מטרידנים חרמנים, ולצינור לקבלת פוסטים משמימים מכל מי שחבר שלך על בסיס יומי, ועוסקים בנושאים הרי גורל כמו הגיגיו על סרטים שהוא ראה לאחרונה או ניתוח מעמיק של הסיבות בגינן סוכריות טיקטק מאבדות את טעמן המופלא אחרי כמה שניות בלבד.

בכלל, בשנה האחרונה שוק הרשתות החברתיות בארץ רשם גידול משמעותי, אולי משמעותי מדי. ועדיין יש בו שחקנים נישתיים כמו "מקושרים", "שוקס", בואנה" וכיוצא באלה. מנגד, חשוב להסתכל דווקא על רשת כמו Hook, שהיתה אמורה להיות רשת נטוורקינגית נטו, אבל לא הצליחה להתרומם.

השוק, על פניו, נמצא ברוויה מתמדת, אך יחד עם זאת יש אכזבה מסוימת, ואין "מלכודות דבש" עבור הגולשים הישראליים, שיגרמו להם להיות אקטיביים ברשתות מקומיות. אחרי הכל, הגולשים מחפשים את המקום האולטימטיבי, שיסיר מעל כתפיהם השחות את העול של ניהול שני חשבונות ויותר. דה מארקר לא הצליח להיות כזה. פייסבוק הולך ומתקבע ככזה.

2. היישומים

רבים רואים ביישומי הצד השלישי שמוצעים בפייסבוק כאירוע המכונן שהציף את האתר בכמות תעבורה אדירה. אין ספק שמדובר בכוח ענקי, למעשה בכל מיני כוחות קטנים שגורמים לך כל פעם להיות קצת יותר פעיל. בין אם מדובר בחידוני טריוויה מול חברים, במשחקים מקוונים חביבים, במבחני אישיות ביזאריים (כמו "איזה סם אתה?". אני, אגב פטריה. מרבית חברי - אקסטזי), או בכל מיני פיצ'רים בלתי מזיקים, מלאי יצירתיות וקסם אחרים.

העובדה שזוהי רק ההתחלה, ובכל רגע מתווספת תוכנה נוספת שאפשר להוריד - רק מחזקת את הכוח של המקום. דומה שרוח גדולה של יצירתיות אנושית וקוליות אולטימטיבית משתוללת בין עמודי האתר. בפועל: בכל רגע נתון יש לך מה לעשות שם, ואתה לא צריך לטרוח לחפש אותו; הוא זורם אליך.

אז כנראה שיש עוד רוח, וזו רוח הווב 3.0. מה שהתחיל כממטרים פזורים הופך לסופות פלא של מידע מקודד ומותאם אישית, שמגיעות אליך בזמן ומקום הנוח לך. סביר להניח שבעיקר הבאזז הביא את הגולשים מלכתחילה, אבל הרישות והיישומים גורמים להם להישאר.

3. הכפר הגלובלי

צביקה אבינרי, שותף בחברת Tagadam ובלוגר, רשם זמן פייסבוק יותר מרוב הגולשים שם. דומה שהוא ממש גר שם ומכיר כל בלוק, כל פינה, כל קרן זווית ובעיקר, כל נתון מספרי. עקב עבודתו, הוא שולה נתונים, מסיק מסקנות ומאיר הארות. לדעתו מה שהתחיל את התהליך היה לאו דווקא קיבועה של פייסבוק כרשת של סטודנטים אמריקניים, אלא דווקא הטיילים; אלו המתאפיינים בנשיאת תרמילים מצחינים, שימוש יתר במינוח "אח שלו" המעיק ונפנוף בתחושת חופש מעוררת קנאה.

"הרבה ישראלים שטיילו בחו"ל, במקום להחליף מיילים ומספרי טלפון, קבעו אחד עם השני בפייסבוק", אמר בראיון לנענע מחשבים. "זה היה הרבה יותר פרקטי וקל". הטיילים אולי לא הביאו את המאסה, אבל ייתכן כי הם הניחו את הפלטפורמה הראשונית. הרי למי יש כוח להסביר לסקנדינבי דובר אנגלית של נייר זכוכית: "?Meet me in Shocks OK my brother".

4. העדריות

אבל יותר מהכל ניתן אולי לציין את תופעת העדר כגורם בעל המשקל הרב ביותר על הצלחתו של כל אתר ופייסבוק בכלל. הבאזז, התהודה, ה"אם אתה לא שם אתה לא קיים" - זה הכוח העיקרי של האתר. כל שאר הגורמים הם גורמים משלימים, אבל זה הבסיס. במיוחד בחודש וחצי האחרונים. אתה הולך לקנות הפוך דלוח בקיוסק של מכללה ואתה שומע סטודנטים מדברים על זה, אתה פותח מדורי אינטרנט בעיתונים ואתה רואה שכותבים על זה.

גם העובדה שבפייסבוק יש מאגר מקומי של סלבס בהחלט לא מזיקה. אמנם גם בדה מארקר יכולתם למצוא את חיים צינוביץ, אריק סיני, אברי גלעד, מיכל ינאי ואולי עוד כמה - אבל בפייסבוק נשמרת פרטיות, מה שקוסם ופותח את הדלת גם לאחרים (אישית, אני עדיין נפעם מהעובדה ש"אוהד פישוף לא חברה" הגדול הוא חבר שלי בפייסבוק).

בכל מקרה, כרגע כולם מדברים על פייסבוק, ואם אין לך עמוד באתר - אתה מרגיש מנותק. וזו תכונה ישראלית מאוד דומיננטית, ללכת לאן שכולם הולכים, ואחר כך כמובן לקטר על זה ולפתח תגובת נגד (כרגע זה עוד לא קורה, אבל זה בטח יתחיל מתישהו: קבוצות בפייסבוק לנפגעי ומאוכזבי פייסבוק).

יש כבר מלחמת הסברה

חשוב לציין, זו לא רק תופעה מקומית. שימו לב לנתוני השימוש של השכנים שלנו: טורקיה עם 821,977 חברים, אירן עם 7,951, בלבנון יש 138,962 משתמשים רשומים, בירדן 57,725 ובסוריה יש 24,012 גולשים באתר.

ומה שיכול ללמד על הפופולריות ההיסטרית מחד ועל הכניסה לקונצנזוס מאידך, היא מלחמת ההסברה הקטנה שמתבשלת על האש הווירטואלית של פייסבוק. בשבוע האחרון נחשף איזה מוחמד, שכותב על קירות של ישראלים את מה שהוא חושב עלינו. נשקלת מלחמת Poking נגדו.