מצנזרים בע"מ

הוויכוח הטרחני והדי מאוס אודות הצנזורה ברשת הישראלית ממשיך, הפעם באדיבות איגוד האינטרנט הישראלי, שקיים ביום ראשון יום עיון שכותרתו "אינטרנט מצונזר או אינטרנט מוסבר", ובו חשפו נציגי הממסד את הפחד הבלתי נשלט שלהם מהטכנולוגיה המשתוללת בבתי ישראל.

מפגשיו של האיגוד נוטים לא פעם להיות בעלי אופי בלתי מקוון בעליל. היחס שלהם לאינטרנט מזכיר לעיתים חבורה של חוקרים אירופים קולוניאליסטים, שהגיעו לג'ונגל הילידי של הרשת מתוך כוונה לסווג את תכונותיו המוזרות בפנקסי ההגדרות שלהם, למפות אותו בתוך ספרי המפות שלהם ובדרך - להפוך אותו לעוד העתק של היבשת הישנה.

נושא הדיון והרכב המשתתפים בערב רק החמירו את המצב - מלבד חבר הכנסת מיכאל איתן, שהנחה את האירוע, נמנו על המוזמנים גם שתי בירוקרטיות ממשרדים ממשלתיים, עו"ד לענייני קניין רוחני, מנהל האתר הדתי 'מורשת', פרופ' מאוניברסיטת תל אביב ועורך ערוץ המחשבים של ynet; לא בדיוק הפורום שממנו הייתם מצפים לדיון בועט ושובר מוסכמות.

והמוסכמות אכן נותרו שלמות על כנן, על אף מספר חלקים מעניינים ומשעשעים במופרכות הצורמת שלהם. בעצם, מוסכמה אחת כן נשברה ביום העיון: אם עד כה חשבנו שאת רעיון צנזור האינטרנט מעודדים רק פוליטיקאים דתיים נבערים, שבחייהם לא גלשו באינטרנט, הרי שכעת גילינו שאליהם הצטרפו בשמחה גם אלו שאמורים לסמל את קול ההגיון והקידמה.

לצחוק או לבכות?

רוני סבודניק-אלוני, מנכ"ל המרכז המשפטי לילדים ונוער היתה אולי הדוגמה המושלמת ביותר לפרנויה המקוונת המאפיינת את היחס שלו זוכה האינטרנט בקרב חלקים נרחבים של הממסד. לדבריה, האינטרנט היא ג'ונגל ולכן אסור לגולש להסתובב לו שם לבד - הוא זקוק למדריך.

מה הפתרון שלה? לגבות מכם יותר כסף עבור הגלישה. "בעולם הכלכלי נהוג לומר, שאם רוצים למצוא את הבעיה ומקור הפתרון - יש לעקוב אחר הכסף. Follow the money line", הסבירה סבודניק-אלוני. המרכז המשפטי לילדים ונוער שבראשו היא עומדת חקר את הבעיה והגיע למסקנה "מבריקה" לפתרון בעיית התכנים הפוגעניים ברשת.

לדבריה, ממש כמו בשוק הטלוויזיה, שבו עושים מנוי ב-HOT או yes ומקבלים חבילת בסיס מוגבלת של מספר ערוצים מצומצם - כך יש לפעול גם באינטרנט. רוצים עוד ערוצים/אתרים? שלמו תוספת.

על פי סבודניק-אלוני, ספקיות האינטרנט המחוצפות הפכו את המודל הכלכלי הנכון של הטלוויזיה, ובמקום לדרוש תשלום נוסף ממי שמעוניין בתכנים מגוונים, הם הרגילו את הלקוחות למצב שונה בתכלית, בו עליהם לפעול כמבוגרים, רחמנא ליצלן, שמקבלים את כל התכנים שברצונם לקבל - ורק אם יבצעו פעולה יזומה, יוכלו להתנתק מתוכן בלתי רצוי.

נראה כי לשיטתה, המודל הכלכלי הרצוי הוא להציע חבילת אינטרנט בסיסית, הכוללת כמה מהאתרים הגדולים, ולדרוש מהגולשים תשלום על כניסה לכל אתר אחר.

הקהל המזועזע הביט על סבודניק-אלוני בייאוש ולא ידע אם לצחוק או לבכות. "לחשוב שאתר הוא ערוץ טלוויזיה זו בדיחה", קרא העיתונאי גיל רימון כלא מאמין, אולם נציגת הנוער החרתה-החזיקה בשלה: "אנחנו חושבים שזה פתרון נכון שצריך לחשוב עליו".

רשת סוררת

גם דורית בכר ממשרד החינוך תרמה לאווירה הבירוקרטית והמדכדכת. היא נזכרה בגעגוע בקמפיין ישן שנועד למנוע קטיפת פרחי בר, וטענה כי יש צורך "בקמפיין לגבי מה מותר ומה אסור לעשות במרחב הזה, שקוראים לו אינטרנט".

"אנחנו נמצאים בסביבה חדשה שהחוקים בה לא ברורים, ואנחנו צריכים לחפש את הדרכים להגיע אל התלמידים" טענה בכר, והוסיפה לתחושה המזדחלת של אסיפת הורים ממורמרים, שנפגשו על מנת לטכס עצה כיצד להשיב את השליטה בצעירים הסוררים.

בכר דיברה על הצדדים הטובים והרעים של הרשת, ובמקביל לסיפורים על תלמידים שמגיעים בזכות האינטרנט למידע מופלא, שאף המורה לא היה מודע לקיומו, הקפידה לשתף את הקהל בסיפורי זוועה שבהם "ילדים בני 4-5 באים לגננת ואומרים 'אבא רואה תמונות של בחורות עירומות במחשב'".

העניין הוא, שכמו רבים אחרים במהלך הדורות, גם בכר טועה כשהיא מאמינה שאפשר להפריד בין הדברים. אפשר לנסות ולווסת את השפעות הטכנולוגיה או להדריך אודות שימוש מודע - אבל לא ניתן לבחור את ההיבטים החיוביים של הטכנולוגיה ולהפרידם ממוץ התועבה. מנוע החיפוש שמוצא לתלמיד מידע יקר ערך הוא אותו אחד שמציג בפניו קישורים לאתרי פורנו. כשהוא יגדל, הוא יהפוך אולי לאדם משכיל וחובב פורנוגרפיה. זה טוב או רע? אלוהים יודע.

ואולי צריך לצנזר את ערוץ 2?

בכלל התרכזו יותר מדי בפורנוגרפיה במפגש. מנכ"ל אתר מורשת, יוסי מילר, הזהיר כי מרגע שילד ראה תמונת תועבה הוא כבר לא אותו ילד, כאילו מדובר במגיפה מדבקת, ואילו מישהי מהקהל אמרה שעל אף התנגדותה לצנזורה, התכנים שראתה ב-BlogTV של תפוז גרמו לה לפחד ולהגיע למסקנה שאין ברירה - אסור שחומרים כאלו יופיעו ברשת.

בשלב מסוים נדרש ילד בתחילת גילאי העשרה, שישב בקהל, להתערב בדיון ולהזכיר לנוכחים כי "האינטרנט זה לא רק פורנו וסקס והימורים".

אבל בדברים האינטרנט-פוביים הללו היה גלום משהו עמוק יותר. הרצון לנקות את הרשת מפורנוגרפיה, אלימות ותכנים "פוגעניים" אחרים דומה יותר מדי לניסיון של תרבות המיינסטרים השמנה להשליט את ערכיה על תרבויות נגד אחרות.

המצנזרים, המפוחדים מהתרסקות המודל הריכוזי של הטלוויזיה והופעתן של אינספור תרבויות נגד בלתי נשלטות, רוצים אינטרנט מיינסטרימי, או כפי שפירש גיל רימון: אינטרנט צרכני, שמורכב מאתרי החדשות הגדולים, אתרי קניות ואתרי בנקים ותאגידים אחרים.

אולי דווקא תרבות הצריכה של הפרסומות והבידור הזול שממלאת את ערוץ 2 היא הרעה החולה שמזהמת את מוחותינו באופן ממאיר - ולא הפורנוגרפיה? רבים סבורים שהשפעת התרבות הזו על החברה חמורה הרבה יותר מאשר פורנו או משחקים אלימים. אבל הם כנראה נמצאים בצד הלא נכון של בית המחוקקים.

אחרי הכל, מאחורי הצנזורה מסתתר מאבק כוחות בין גישות שונות, שבמסגרתו מנסה המעמד השליט לכפות את תפיסת עולמו על הכלל, כדי ליצור אוטופיה בורגנית-צרכנית. ראייה לכך יכולים לשמש דבריה של אלוני-סדובניק, שבחרה להמשיל את הרשת דווקא לטלוויזיה.

הצדיק בסדום

מי שהביע חוסר אמונה רציף ועקבי אל מול הניסיונות העקשניים לצנזר את הרשת היה גל מור, עורך ערוץ המחשבים של ynet, שכינה את היוזמה של חברי הכנסת של ש"ס, שמתחזה להגן על ילדים, חוק של "מבוגרים שמתקשים להתמודד עם אתגרי האינטרנט ומוצאים פתרון למצוקתם בפתרון של מבוגר אחראי".

אך לדבריו, הבעיה בפתרון הזה היא העובדה שמדובר בריכוזיות חסרת סיכוי, שמבוססת על מישהו שישלוט על המתג של האינטרנט, בעוד שבפועל, העולם הופך למבוזר יותר ויותר. עוד הזהיר מור כי חוק הצנזורה יאפשר לכמה מהחברות הגדולות ביותר ברשת לנהל מאגר מידע עצום על הצרכנים, לדעת לאן הם גולשים וכיוצא באלה, וכך לפגוע אנושות בפרטיות הגולשים.

ח"כ מיכאל איתן, שנראה בלתי מרוצה מרצף הדברים הללו, קטע את מור ודרש ממנו בנימה אינקוויזטורית שיפסיק לדבר על נושאים כגון אלו, ויתמקד בדבר לשמו הגיע: "מה רע בכך שהאינטרנט חופשי".

הדיאלוג בין השניים נמשך כך, כשמור ממשיך לדבר על הבעייתיות הכרוכה בצנזורה, בעוד איתן קוטע אותו מעת לעת בנרגנות גלויה ודורש ממנו להסביר למה החופש באינטרנט הוא בכל זאת דבר רע.

אינטרנט טהור

בהמשך הדיון איתן עוד הספיק להעלות את ההשערה שמאחורי חוק הצנזורה של עמיתו עומדים מניעים נסתרים, כמו הרצון לשלוט בציבור שלם, בהדגימו את מסקנותיו באמצעות איזכור אנקדוטה בטחונית - ממש כפי שבנושאי ביטחון יש מי שמשיא עצות עד שמתברר שהוא מרוויח מהמלחמה, כך גם במקרה של חוק הצנזורה.

מילר מצידו, קבע קביעה משונה משלו, על פיה "כולנו היינו רוצים שהאינטרנט יראה שונה", משום שלדבריו, היום יש לנו "מוטציות ברשת". אבל גם הוא העדיף לא להכביר מילים על הדימויים הללו, של אינטרנט טהור, שמזכירים ז'רגונים מתקופות אפלות בהיסטוריה.

ואילו אלוני-סבודניק הבריקה שוב, כשהציעה שאולי כמו שמקדונלדס שינתה את התפריט שלה לטובה לאחר הביקורת שספגה, כך גם האינטרנט, אותה ישות עלומה, תפנים את הביקורת על התכנים המוצגים בה, ותתקן את דרכיה. הניסיון להשוות בין האינטרנט למקדונלדס היווה עדות נוספת להתעקשות של הממסד להתייחס לרשת במונחים ישנים, ולאלפה לפעול במסגרת החזון הבורגני-צרכני החביב עליהם.

לנער את המושגים ואת מקבלי ההחלטות

את הדיון סיכם בחריפות ד"ר מיכאל בירנהק, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שהצביע שוב על כך שאסור להקיש מהמודל הריכוזי של הטלוויזיה על האינטרנט, משום שזו פועלת באמצעות מודל הפוך: הגולשים קובעים את התכנים.

בירנהק הזהיר כי הסדרה ציבורית של הנושא תעלה לכל הנוגעים בדבר ביוקר, והתריע על כך שספקיות האינטרנט, שיבקשו לחסן עצמן מפני תביעות, יבחרו בכל מקום של ספק ללכת על בטוח ולחסום את הגלישה.

"צריכים להימנע מהחלת מודלים חשיבתיים ישנים על דברים חדשים", אמר בירנהק, והוסיף: "האם באמת מה שהגדרנו עד עכשיו כפורנוגרפיה עדיין תקף? אני שמח לבשר למי שלא יודע, שגם גיל ההתבגרות הוקדם, והוא כבר לא 14, אלא 11-12".

הוא חתם את הדיון באומרו כי "אולי המושגים והמונחים הישנים שלנו זקוקים לניעור", והותיר בנו את התקווה שכמה מאותם מקבלי החלטות מאובקי מחשבה יזכו גם הם לניעור הראוי, כדי שגולשי האינטרנט בישראל לא יהיו קורבנותיהם של בירוקרטים חסרי הבנה טכנולוגית ותרבותית, המבקשים להשליט את הדוקטרינות שלהם על שאר העם.