כולנו בהמות

כשטרנדים כובשים את הקהל הישראלי, הם כובשים אותו בגדול ועד הסוף. כך, למשל, ממצב של ערוץ 1, ערוץ 2 ו"צ'אנל לבנון" הייתי עד מהרה לילדה היחידה בכיתה שאין לה כבלים; ממצב שבו היינו מצפצפים למישהו מלמטה שיירד הפכנו לעם שבו לכל הומלס יש שני מכשירי טלפון סלולרי; ממצב של כמה חנונים משועממים שגולשים ב-IRC הפכנו למעצמת בלוגים אדירה, שאפילו מחולקת למספר לא קטן של בראנז'ות (פקאצות, אנשי עיתונות, חבר'ה טכניים וסתם אנשים רגילים).

אלא מה? בכל ההוויה המיוחדת שניתן לחוות בבלוגוספירה הישראלית יכולים להשתתף כמעט אך ורק ישראלים. מה לעשות שבניגוד לאנגלית ולספרדית, עברית היא לא שפה שתפסה חזק בעולם. אולי זו העובדה שכותבים מימין לשמאל, או כל ה"חחחחח" למיניהם שאחינו מעבר לים אינם מצליחים להגות. איך שלא יהיה, מי שמעוניין שלא רק ישראלים יקראו את הבלוג שלו, חייב לכתוב בלוג באנגלית - ומעטים מאד עושים זאת. התוצאה היא שהתדמית הישראלית בבלוגוספירה העולמית ניזונה כמעט אך ורק מנקודת מבטם של עולים ותיירים - שאפשר לומר עליהם הרבה מאד דברים, חוץ מדבר אחד - שהם מייצגים נאמנה את דמות הישראלי הממוצע. עזבו מייצגים, רובם לא מבינים אותה בכלל.

קחו למשל אמריקני-יהודי-ציוני בשנות ה-20 לחייו שסיים קולג' והחליט להגיע לארץ כדי לבדוק את השטח ואולי גם למצוא כלה יהודיה. העולה הזה יתאפיין בדרך כלל ביחס של כבוד ליהדות ולאידיאולוגיה הציונית, סלידה מתרבות ה"סמוך" ונימוס אנגלוסקסי בלתי נסבל. תגידו לי, זה ישראלי זה? כמובן שלא, אבל את החוויות שהוא כותב עליהן בבלוג שלו, ולא את אלו של הפקאצה אורטלושששש ה100ממת, יקרא כל שאר העולם.

הישראלים המוזרים האלה!

נתחיל בשורה התחתונה: בניגוד משווע לנימוס האנגלוסקסי היומיומי שלהם, בבלוגים של העולים האמריקנים, ואפילו של אלו האירופים, נמצא מגוון ירידות ועקיצות על החיים במחיצת הילידים הישראלים המוזרים האלה. Zabaj, בלוג משותף של חבורת אמריקנים בשנות ה-20 לחייהם שהחליטו לעשות מעשה ולעלות ארצה, מציג אלמנטים של החיים בישראל בצורה קומית, יהירה ואפילו מזלזלת. האמת העצובה היא, שרוב מה שכתוב שם לגמרי נכון. הסיבה לכך שלא תמצאו תכנים כאלה בבלוג ישראלי רגיל היא שאנחנו הישראלים התרגלנו לחיות במציאות המגוחכת הזאת כבר מגיל אפס.

ב-Zabaj תוכלו למצוא, למשל, סיפור של בחורה אמריקנית שנכנסת לקסטרו כדי לקנות זוג מכנסי ג'ינס, ועוברת חוויה שלעולם לא היתה מתרחשת בשום קניון אמריקני. הבחורה ההמומה מתארת כיצד שלוש מוכרות התנפלו עליה וניסו למכור לה את ה-jeansim של קסטרו בכל דרך אפשרית:

“I told her what my size was, but she didn’t believe me, so she called over her stupid friend, who told me I’m not the size I said I am. They know[..] Then all three started talking about how I actually have an ass and I’m not some random skinny girl[..] The worker told me that I must buy both pairs and that I shouldn’t worry because she’d split up the payments on different credit cards for me, as if that meant I’d save money. The whole time I was thinking: ‘What the hell? What do thesecrazy Israelis do? Does that make it seem like its less money?’[..] Oh, and did I mention that the whole time they kept comparing their fat asses to mine, and saying that, although they wear the jeansim, they don’t look as good as them as they do on me. It was sort of a group ass-therapy session for them, and all I wanted was some jeansim”.

שימו לב לשימוש המודגש שהכותבת עושה במונח "jeansim". זה לא במקרה. מסתבר שדוברי אנגלית די מזדעזעים המנהג הישראלי לאמץ מילה באנגלית לתוך השפה, ואז להתייחס אליה כאל מילה עברית לכל דבר, כולל בצורת הריבוי.

“I take no greater joy than in going to The Coffee Bean and Tea Leaf and ordering ‘Echad brownies’. The guy doesn’t even bat an eye. Seriously. Echad brownies. Shnei *brownies’im*.[..] You’ll find if you listen carefully that Hebrew contains a lot of these redundancies. Here’s one more: bourekas’im”.
(מתוך הפוסט: אחד בראוניס, בבקשה)

למעשה, קשה למצוא בכל הבלוג הזה אפילו פוסט אחד שמהלל משהו לגבי ישראל. בעיני החבר'ה האמריקנים האלה, ישראל היא מקום מוזר ותמוה. יכולת שתיית האלכוהול של הישראלים עלובה ומעוררת גיחוך, המבטא שלהם באנגלית מזעזע, ונראה שלדעתם רק בישראל אפשרי שאדם יקיא באמצע הרחוב. טוב, עם יכולת שתיית אלכוהול כמו שלנו, אולי הם צודקים.

פוליטיקה, פוליטיקה, פוליטיקה

ישראל, מה לעשות, היא לא ניו זילנד. כאן לא מודאגים מהשפעת ההפלצות של כבשים על ההתחממות הגלובלית; בארץ הקודש מדובר ביורה רותחת של פוליטיקה ושחיתות. אנחנו כבר התרגלנו לזה שהמילים האלה נרדפות אחת לשניה, אבל זה מאד מאכזב את החבר'ה שהגיעו לכאן ממדינות אחרות על מנת לבנות ולהיבנות. אף אחד לא רוצה להיבנות במדינה שבה ראש הממשלה מקבל טובות הנאה, שר המשפטים מטריד מינית והנשיא מואשם באונס.

כך למשל, בבלוג Aliya. Its all about the attitude, אנחנו מוצאים פוסט מופתע ומזועזע בעקבות ועידת וינוגרד:

Yesterday was an important day for Israel. The sugar coating was blown off the truth and the Winograd Committee released their initial, partial report, focusing on the first five days of the Second Lebanese War, and Olmert is still holding on to office with a smug sense of satisfaction.

[..]A Channel Two poll released this morning showed that zero percent - no one - would vote for Olmert if elections were held tomorrow [..] Zero percent. That is not a result I have seen published before. We're not talking about a drop in the polls or a loss of respect. We're talking about utter disgust, and yet the voting public are too apathetic to pressure for a change of leadership.

נו, אולי הם מזועזעים ומתקשים להתרגל למה שהולך סביבם, אבל ייתכן שדווקא מהחבר'ה האלה תבוא התקווה. אחרי הכל, הם עדיין לא התרגלו לקרוא על שחיתויות חדשות בעיתון בכל יום שני וחמישי. זה ייקח להם עוד איזה חודש-חודשיים.

תסביך שואה

השואה היא נושא שרק ליהודים מותר לצחוק עליו, אבל יהודים שגרים בישראל בכלל לא חושבים על זה. ברור לנו כל כך שאנחנו יהודים, זה מובן מאליו: בכיתה ד' היתה מחברת "חגים", בגילאי 12-13 היו בר ובת מצוות, בצה"ל קיבלנו ספר תנ"ך ובשבת אכלנו חמין. בתור ישראלים, אנחנו יהודים וגמרנו. לרובנו לא יהיו שום חיבוטי נפש בנדון.

לעומת זאת, חבר'ה שישראליותם היא טריה עלולים לפתח חיבוטי נפש. למשל ארי, שמרגיש קצת לא נוח עם העובדה שאף קרוב משפחה שלו מעולם לא נהרג בשואה. "למרות שאני גר בישראל ומניח תפילין כל בוקר, אני חרא של יהודי", הוא מלין בבלוג שלו, ומיד מסביר שהיות והוא דור שישי למשפחה שחיה בארה"ב, "I am a second rate Jew because I have no close relations who were murdered at the hands of Nazis".

אני חושבת שבשלב הזה כל ישראלי אמיתי היה תופס אותו בדש החולצה, מנער אותו כהוגן וצועק עליו שהוא לא נורמלי. ואז מספר איזושהי בדיחת שואה. הרי מותר, כולנו יהודים.

החיים בצל הסכנה (?)

נוהגים לומר שסף הפחד של ישראלים הוא מאד גבוה, כמו גם סף הזעזוע. התרגלנו לחיות עם מלחמות, ואם יש פיגוע בצהריים זה כבר לא אומר שאי אפשר לצאת בערב לשתות בבר. מאידך, לסף הפחד של העולים והתיירים לוקח זמן להסתגל לשינוי התפיסתי. הם ימשיכו לפחד מדברים כמו פיגועים, ערסים, ביקורים במאה שערים.

עכשיו מסתבר שהעולים החדשים גם מפחדים ממנהגים ישראליים ילידיים ושורשיים, כגון משחקי מטקות על חוף הים. גם אם זה לא כדור של אקדח, עדיין לא נעים לקבל כדור בראש. בבלוג What War Zone? - שלפי שמו אמור לעסוק בפוליטיקה, אבל מסתבר שעוסק גם בנושאים לא פחות חשובים - יש סקירה מפורטת על משחק המטקות ועל עונת המטקות הנוכחית. אף ישראלי לא היה חולם לכתוב על זה בחיים. מטקות פשוט נמצאות שם. כמו שוקולד השחר. זה שם תמיד, ולעולם לא יזוז משם, גם לא במחיר של מאה כדורים בראש.

I urge you, my loyal readers, to kickstart a hasbara (advocacy) campaign and alert the world to the matkot wars being waged on the Mediterranean. How long will we sit back and watch innocent beachgoers live in fear of flying matkot balls??? ENOUGH IS ENOUGH

סוף דבר

אז זה, על קצה המזלג, מה שקוראים עלינו בעולם; שאנחנו גסים, בהמיים, אנאפלבתים, אפאתים חסרי מודעות חברתית ופוליטית, עסוקים בסוגיות זהות והופכים אתרי בילוי לזירות קרב. מצד אחד זה מזעזע - עושה חשק לשבור את הכלים ולהעיף את כל המלעיזים הללו לכל הרוחות.

הבעיה היא, שברוב הדברים הם באמת צודקים. אז הפוסטים האלה, ולא הבלוג של אורטלוששש ה100ממת זה מה שמייצג אותנו מול העולם. אז מה, זה לא ממש נורא. בינינו? כנראה אפילו עדיף.

כנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון

_________________________________________________________
כנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון - חיים ברשת? מנהלים בלוג? בואו להשתתף בכנס הבלוגרים הבינלאומי, הבלוגפרנס, שמתקיים ב- 1-2 ביולי במרכז הבינתחומי בהרצליה. באירוע יתארחו בלוגרים מהארץ ומהעולם, ביניהם אום מאליק, צוות Ask a Ninja והווידאו בלוגרים שמאחורי Rocketboom, שיעבירו סדנאות בנושאים שונים.