לכם יש את הכוח
עמיחי שלו משוכנע שקוד אתי מהווה אנטיתזה לכל מה שמסמלים הבלוגים, וטוען שהדרך היחידה להילחם בסכנות אפשריות היא באמצעות הרוח האנושית
באפריל האחרון, טים אוריילי וג'ימי ויילס (מייסד וויקיפדיה) הכניסו לתודעה המקוונת של כולנו את המינוח האסא כשרי עד חלחלה - "קוד אתי לבלוגרים". הצורך התעורר עקב איומים ברצח שקיבלה הבלוגרית קתי סיירה, סופרת מקולורדו, בעקבות ויכוח אודות מחיקת הערות בוטות שהשאירו מבקרים.
שני האושיות ניסחו מניפסט שרוח הדברים בו היתה: אנחנו הבלוגרים לוקחים אחריות על המילים שלנו ועל התגובות שאנו מאשרים, לא נכתוב מה שאנחנו לא מוכנים לומר פנים מול פנים, נתעלם מטרולים, נמחק תגובות עם מייל מזויף, ואם יש רמזים של אלימות - נפעל בנושא, ועוד כהנה וכהנה עקרונות שקל מאוד להתחייב להם.
חודשיים וחצי לאחר מכן, המרכז לאתיקה בירושלים מארגן כנס בנושא "קוד אתי לבלוגרים?", בו יקחו חלק אילנה תמיר (מנהלת ישראבלוג), דבורית שרגל (הידועה גם בתור וולווט אנדרגראונד) ועוד כמה נואמים מעניינים ואורחים מכובדים שיהנו מכיבוד קל.
אנטיתזה למה שמסמל בלוג
אבל מעבר לידיעה על קיומו, הכנס הזה מחדד בכלל את השאלה האם יש מקום לקוד אתי עבור בלוגרים, האם הוא בכלל ריאלי וישים, ועל אחת כמה וכמה האם כל זה רלוונטי לבלוגוספירה המקומית? כמו בשאר העולם, כך גם אצלנו, מדובר ברעיון יפה בעיקרו ומופרך מיסודו. מעין באזז שמעורר אדוות של תהודה, מספק יחסי ציבור אד הוק וגווע באותה מהירות בה הוא נולד.
אפשר לכתוב קוד אתי, לנסח אותו יפה, לעטר אותו בסעיפים הגיוניים, אבל אין שום סיכוי בעולם להחיל אותו, כי עצם החלתו תהיה אנטיתזה לכל מה שבלוג מסמל. היופי, הכוח ואפילו הסכנה שבבלוג הוא החופש המוחלט שלו. מכאן גם הגדרתו: כל פקאצה גותית או סופר גיק רב שכבתי יכולים להקים לעצמם בלוג, למלא אותו בהבלים ובעיקר לעשות בו ככל העולה על רוחם. אם לבלוג שלהם לא יהיה קהל, הוא ימות לבד, וזה כל הסיפור.
אותם עקרונות, הגיוניים וצודקים ככל שיהיו, לעולם יישארו בגדר מערכת עקרונות תיאורטית, שאולי ירתמו אליה כמה עשרות בלוגרים משפיעים - שגם כך פועלים על פי העקרונות הללו - אבל רוב הבלוגוספירה תביט על כך בהשתאות או בגיחוך ואולי סתם תתעלם.
הגולשים יקבעו
נכון שהצורך בקוד אתי הוא סוג של חובה אקוטית. זה מובן בהחלט. בלוגים יכולים להיות סכנת נפשות, כמו כל דבר שיוצא מן האישי לציבורי; אנשים יכולים להיפגע, להיעלב, להזיק לעצמם ולאחרים, ומן הסתם זה גם קורה - לא תמיד רק בפינות אפלות ושוליות. לעיתים זה אפילו זולג לזרם הגולף של המיינסטרים, אבל זה כנראה חלק מהמחיר.
הדרך היחידה להילחם בתופעות האלה היא לא באמצעות קודים או עקרונות שמותווים על ידי גוף כלשהו (שאלה מתבקשת היא איזה גוף בכלל רשאי וראוי להתוות קוד אתי. איגוד האינטרנט הישראלי? נו באמת), אלא באמצעות, תחזיקו חזק, הרוח האנושית.
דוגמה מצוינת לכך היא בלוגTV של תפוז: מדובר בזירה בה קל מאוד לעשות דברים אסורים חוץ מלהתפשט לפני 22:00 בלילה. כדי להילחם בתופעות הללו קמה עם הזמן מעין "משטרה של מתנדבים", גולשים מסורים שמכורים לאתר, ותפקידם להילחם בתופעות האלה. הם עושים זאת בהתנדבות, מדי פעם מצ'פרים אותם בבונוסים, ובעיקר יש להם את הכוח להעיף משתמשים מהפריים. זה מה שנקרא רוח אנושית.
כל עוד תמשיך לנשב רוח אנושית, חלשה או חזקה, הוריקנית או מעיקה - אז יש תקווה, בכלל בעולם, אבל כמובן גם ברשת. הכוח, בבלוגים וברוב חלקיה של האינטרנט מצוי בידי הגולשים. הם שיכריעו אם בלוגר אחד עבר את הגבול, אם בלוגר אחר משעמם, אם בלוגרית שלישית היא הדבר הבא; בין אם הללו יחתמו על איזה קוד אתי ובין אם לאו.