יום ההפחדה הלאומי

הקדמה

היום (ב') נערך "היום הלאומי לאינטרנט בטוח", במסגרתו יפקדו את בתי הספר שוטרים, נציגי ארגונים שונים ועובדי מיקרוסופט, שיטמיעו במוחם של חצי מיליון תלמידים ב-2,000 בתי ספר את הסכנות שעומדות בפניהן בעת הגלישה באינטרנט. כמדי שנה מדובר באירוע שנוי במחלוקת, שגורר לא מעט ביקורת כלפי החברה המממנת, מיקרוסופט, שאינה נטולת אינטרסים, ואחראית ללא מעט חורי אבטחה שבגללן נדרש יום לאומי כזה.

בחלק ממוסדות החינוך הללו (יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים) טרם הקצו תקציב ושעות לימוד ללימוד אוריינות מחשב למשל - אחד מהכישורים החשובים ביותר בעידן המודרני - אבל לשיעורים מטעם אודות עבריינות מקוונת, איומי אבטחה והתמכרות לאינטרנט - יש כסף.

אבל האם האינטרנט היא אכן מקום שורץ סכנות יותר מאשר הרחוב הישראלי או המציאות היומיומית המוכרת לנו מדיווחי החדשות? לא בטוח.

יש דבר כזה, התמכרות לאינטרנט?

התמכרות לאינטרנט (Internet Addiction Disorder, ובקיצור: IAD) היא מחלה תיאורטית בלבד, שאיזכורה הראשון הופיע ב-1995, על ידי ד"ר איוון גולדברג, פסיכיאטר שמנהל מרפאה לטיפול בדיכאון. ב-DSM, ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי והתנ"ך של הפסיכיאטרים, משווים אותה להתמכרות להימורים ולא להתמכרויות פיזיות יותר, כמו סמים.

כדי שאדם ייחשב כמכור לאינטרנט, לא די ברביצה אינטנסיבית מול צג המחשב. הוא צריך לענות על לפחות שלושה מהקריטריונים הבאים:

1. סבילות - עלייה מתמדת במספר שעות השימוש באינטרנט או ירידה בהשפעה של מינון האינטרנט הנוכחי.
2. סימני גמילה - חרדה, עצבים, חלימה בהקיץ על חיבור מחדש לאינטרנט ואפילו "הקלדה באוויר" באמצעות האצבעות .
3. גלישה באינטרנט לפרקי זמן גדולים מהמתוכנן.
4. מאמצים לצמצום שעות הגלישה יורדים לטמיון.
5. עיסוק בפעילויות שקשורות לאינטרנט גם בשעות בהן המכור אינו מחובר, כמו רכישת ספרים בנושא.
6. ניהול שיחות תכופות על חיי האינטרנט.
7. הפחתה בפעילויות לא מקוונות, כגון עבודה, לימודים, מפגשים עם חברים ומשפחה.
8. המשך שימוש באינטרנט במידה כפייתית, למרות ההכרה בנזק שהשימוש גורם.

כל אחד יכול לבדוק את עצמו באמצעות מבחן (שמתבצע, כמה אירוני, באינטרנט), באנגלית או בעברית. אלא שהמבחן והתסמונת עצמה לא מקובלים על כל החוקרים. חלקם מקבלים שישנה התמכרות לאתרי פורנו (כפי שקיימת תופעה של התמכרות למין בכלל), התמכרות למשחקי רשת מרובי משתתפים וכדומה, אבל הכרזה כי האינטרנט עצמה היא גורם ממכר היא עניין שנוי במחלוקת.

"לומר שאנשים יכולים להתמכר לאינטרנט זה כמו לומר שאפשר להתמכר למציאות", אומר ג'ונתן בישופ, שחוקר קהילות מקוונות ומתייחס לאינטרנט כמקום לכל דבר, כזירת התרחשות. "לא ברור לי איך השהות בסביבה בה יוצרים קשרים חברתיים חדשים יכולה להיחשב כהפרעה", הוא טוען. בישראל נשמעים קולות דומים: "ברור שישנם אנשים שמקדישים את עצמם לתחום, אך המילה Disorder נראית חריפה מדי, לטעמם של חלק מהחוקרים", כתב פרופ' עמירם רביב, לשעבר ראש החוג לפסיכולוגיה באונ' ת"א.

פרופ' יוסף זהר, מנהל המחלקה בפסיכיאטרית בבית החולים שיבה, העיד בראיון כי הוא אכן טיפל בכמה עשרות מכורים לאינטרנט, אך אף אחד מהם לא אושפז. אישפוז בשל התמכרות לאינטרנט הינו מצב נדיר שלא נרשם בישראל אי פעם. בקיצור, פרט למקרים ספורים בלבד, אין סיבה אמיתית לפאניקה.

איפה הפדופילים והרוצחים הסדרתיים?

הידעתם שלפני עידן האינטרנט, רבים החזיקו תא דואר להתכתבויות דיסקרטיות, מהסוג שלא חושפים את כתובת הדואר האמיתית עבורן? כניסת האינטרנט לבתים הפכה את ההתכתבות הזו לפשוטה, זולה ונפוצה יותר.

מנכ"ל המועצה לשלום הילד טוען ש"ישראל הפכה גן עדן לפדופילים" ומשטרת ישראל טוענת לעליה של 36% בפתיחת תיקים על מקרי פדופיליה שעברו מהאינטרנט למציאות, אבל ייתכן בהחלט שמדובר בשיפור ברמת האכיפה ולא בעלייה קונקרטית כתוצאה מכך שהגלישה ברשת "הדיחה אותם לדבר עבירה" כביכול. אפשר להמשיך לחנך דורות של ילדים לפי המשפט "אסור לדבר עם זרים", אבל אין שום סיבה למנוע מהם גלישה באינטרנט.

מוטיב חוזר בבלוגים של פדופילים, אגב, הוא הדרישה לסיוע ממשלתי מאיזשהו סוג, בקשה לשיקום (עוד לפני שנתפסו ונכנסו בשערי הכלא), שכן הם תופסים את עצמם כסובלים ממחלה ורוצים להירפא. בעוד שלהסברה נגדם יש תקציב, לטיפולים משקמים אין. "אני פדופיל, ומעולם לא פגעתי בילד, אך לבד בלילה כשיוצא השד המחשבות מתחילות לרוץ. תאמינו לי, לא רציתי להיות כזה, ולמזלי מעולם לא עברתי את הגבול מחשיבה לעשייה, אך בכל רגע שעובר אני מתפלל שיהיה לי את הכוח להחזיק מעמד ביום הבא. כי חוץ מלהתפלל, אין הרבה שאני יכול לעשות", כתב הבלוגר לואיס קרול.

ומה בדבר הסכנה לרצח או אונס כתוצאה מהיכרות באינטרנט? ארה"ב מבוהלת מהאפשרות ש-MySpace, הרשת החברתית המובילה בה בני נוער מנהלים בלוגים ומאזינים למוזיקה, מקלה על מציאת קורבנות, אבל פרט למספר מקרים מתוקשרים עדיין מדובר במיעוט סטטיסטי. הנהלת האתר נוקטת בצעדים על מנת לאבטח ולסנן את המשתמשים, וכן מעסיקה קצין ביטחון שזהו תפקידו. בית המשפט דווקא לא חושב ש"האינטרנט אשמה". נערה אמריקנית שתבעה את האתר לאחר שבאמצעותו הכירה את התוקף, נאלצה להתמודד עם הפסיקה ש-MySpace לא אשם, אלא התוקף.

בישראל זכור המקרה של אופיר רחום, נער בן 16 שצ'וטט ב-ICQ עם נערה פלסטינית בשם אמנא מונא, נפגש איתה ואז נרצח. באתר ההנצחה של אופיר מתנוססת הכותרת "רצח באינטרנט", אבל הרצח בוצע במציאות, אחרי שהשניים שוחחו בטלפון מספר פעמים ואף נפגשו פיזית.

בהיסטוריה של ישראל מדובר במקרים בודדים בלבד, ולא בתופעה גורפת, והקלישאה לפיה הסיכוי למות בתאונת דרכים גבוה בהרבה נכונה גם כאן. כפי שאי אפשר להצביע על האינטרנט כגורם אחראי לפעולות טרור (הסיכסוך הישראלי-פלסטיני נולד עוד לפני שהומצא המודם הראשון), כך אי אפשר לומר שהאינטרנט היווה גורם מסוכן וזירת רצח.

וירוסים ותוכנות ריגול - סכנה ממשית?

אין מחשב שלא נדבק בווירוסים, תולעים ותוכנות ריגול, אבל להבדיל ממה שנטען באותו קמפיין ידוע לשמצה של מיקרוסופט, זה לא אומר שצריך להשליכו מיד לפח. מעניין לדעת שרובם המכריע של הדיווחים על וירוסים חדשים כלל לא מגיעים מהמשתמשים, אלא מחברות האבטחה עצמן. אותן חברות שמייצרות את תוכנות האנטי וירוס והאנטי ריגול למיניהן גם מתריעות על איומי אבטחה. חלקם נותרים כשמות במאגר הווירוסים של החברה ומגיעים למעט מאוד מהגולשים. רבים מהווירוסים שזוכים להגיע לכותרות אינם מוגדרים כמסוכנים במיוחד על ידי סימנטק, מקאפי ושכמותן - לעתים יש להם פשוט שם מעניין, אופנתי או קליט, שמתאים בדיוק למזג האוויר ("וירוס החורף") או לשם של כוכבנית ממדורי הרכילות. ברור שיש כאן איזשהו סוג של טעם לפגם.

גם תוכנות ריגול, בניגוד למה שמשתמע משמן המאיים, לא מרגלות אחרי המחשב בבית ובודקות איזה סרטים אנחנו מורידים ב-eMule. רובן המכריע הן סתם מזיקים קטנים, שמקבילות יותר למקקים מאשר לדינוזאורים טורפים: הן מקפיצות פרסומות בזמן הגלישה, שולחות כתובות של אתרים שגלשנו אליהם לבסיס הנתונים של החברה (שום דבר שגוגל לא עושה בעצמה) ושותלות חייגני פורנו על המחשב. אלה, אגב, לרוב לא פעילים בישראל, כך שהחשש מחיוג לאינטרנט דרך זימבבואה וקבלת חשבון טלפון אסטרונומי - מיותר.

חלק מהתוכנות ינסו לדלות פרטים כמו סיסמאות ומספרי כרטיס אשראי, לעתים באמצעות שליחת מיילים מהמחשב שלכם שמתחזים למייל ממנהל eBay - אבל עם קצת שכל ישר ניתן להבחין בהם מיד. המגזר היחיד שמצוי בסכנה אמיתית בפני תוכנות ריגול הוא זה שיש מה למצוא במחשבים שלו - המגזר הארגוני, שאוחז במידע עסקי סודי שאסור שידלוף החוצה. במגזר הפרטי מספיק להפעיל SpyBot או תוכנה דומה אחרת.

אפשר להתקין אנטיווירוסים וכלים נגד תוכנות ריגול, אבל גם הגיון בסיסי יכול להגן על המחשב. אתרים כמו נענע לא ידביקו את המחשב בתוכנות ריגול או וירוסים, אבל אתרי פורנו, אתרי הורדות בלתי חוקיות, קבצים ב-eMule ומיילים עם קובץ מצורף מאנשים שלא מכירים - כן. מספיק להשתמש בדפדפן פיירפוקס כדי לגלוש באתרים כאלו ללא חשש מתוכנות ריגול, ואת המיילים עדיף לקרוא בממשק שעובד דרך הדפדפן ולא עם אאוטלוק.

לא רק רע

בסך הכל, גם אם נתעלם לרגע מכך שיש טעם לפגם בעובדה שחברה מצליחה לרתום למשימה מסחרית גופים ציבוריים (משרד הבריאות, איגוד האינטרנט הישראלי, צה"ל ועוד ועוד), ונודה שהאינטרנט אכן עלולה להעלות על פני השטח גם דברים שליליים, בכל זאת לא ברור מדוע ענקית התוכנה ושותפותיה אינן בוחרות לסובב את הזרקור כדי שיאיר גם כמה מדברים החיוביים.

כי האינטרנט, ממש כמו המציאות (ובמקרים מסוימים אף יותר), עשויה להיות קסומה ומלאת עניין. לסקרנים היא מציעה מאגרי מידע בלתי נדלים; לביישנים היא מציעה אפשרות ליצירת קשרים; היא מאפשרת לנו לחסוך זמן וכסף; מאפשרת לנו להכיר אנשים מכל העולם; פותחת לנו פתח לעולם שלא בטוח שהיינו מכירים בלעדיה; ואפילו מקדמת את הדמוקרטיה. למה לא להכניס גם את אלו לסדר היום הלאומי?