להיות בלוגר ערבי

עבד אלכרים נביל סולימאן, בלוגר מצרי בן 22, יאלץ לבלות את ארבע השנים הבאות בחייו בכלא בגלל דעותיו. בבלוג שפתח מתח סולימאן ביקורת על האיסלאם הרדיקלי ותיאר במילים קשות, אך מנומקות, את הממסד האקדמי. ביקורת מסוג כזה אינה יוצאת דופן במדינה, אבל סולימאן העז גם לבקר את הנשיא, חוסני מובארק, ואת ממשלתו. זה הופך אותו לבלוגר הראשון במצרים שנשפט למאסר. בלוגרים ערבים וארגונים לזכויות אדם וחופש העיתונות מנהלים בימים אלה מאבק קולני לשחרורו, אולם סולימאן יושב כבר מאחורי סורגים, למען יראו ויֵראו.

טרור בקמפוס

עד למרץ בשנה שעברה, סולימאן היה סטודנט בחוג למשפטים באוניברסיטת "אל-אזהר" האיסלאמית. הבלוג שלו מתאר מסורת של דיכוי מחשבה, אינדוקטרינציה דתית וסתימת פיות בקמפוס. לאחר שעבר דרך כמה ועדות משמעת, סולימאן נזרק מהאוניברסיטה. כשזה קרה, הוא חשב שחייו ישתפרו, אבל "אל-אזהר" המשיכה לרדוף אותו בגלל מה שכתב עליה.

מאז פברואר 2004, ותחת השם הבדוי כרים עמר, סולימאן השתלח באוניברסיטה בבלוג וכינה אותה בשלל כינויים לא מחמיאים. "אוניברסיטת הטרור" ו“הצד השני של המטבע הקרוי אל-קאעידה" היו רק חלק מכינויים אלה. ב-2005 הוא אף נעצר בעקבות התבטאויותיו.

נדרש הרבה אומץ כדי לכתוב טקסטים מהסוג הזה. אוניברסיטת "אל-אזהר" אינה עוד מוסד אקדמי רגיל. היא נחשבת למוסד היוקרתי ביותר בעולם המוסלמי. מעבר ליוקרה, היא מייצגת סוג של אוטוריטה דתית, אותה אפילו שליטי ערב לא יכולים לבקר. סולימאן העז לבקר ולהפיץ את דעותיו החילוניות, ועל כך נעצר באוקטובר 2006. הוא הרתיח את האימאמים במיוחד כאשר השווה את נביא האיסלאם מוחמד ללא אחר מאשר אריאל שרון. תדמיתו הבלודוזרית של שרון בעולם הערבי, נזכיר, לא התעדכנה לדמות הסבא החביב, והוא עדיין נחשב לצורר.

שלוש מתוך ארבע שנות המאסר שנגזרו על סולימאן הן בגין העלבת האיסלאם - עבירה בספר החוקים המצרי. שנת המאסר הרביעית נגזרה עליו בגין העלבת הנשיא מובארק. סולימאן, כאמור, אינו הבלוגר הראשון שהמשטרה המצרית עוצרת, הוא הראשון שנשפט ונזרק לכלא. קודמיו שוחררו לבתיהם הודות ללחץ בינלאומי מתון, לא לפני שזכו למכות ואיומים.

הוא זכאי

כמו בכל אפוס, גם בסיפור הזה יש אירוע מכונן. סולימאן החל לכתוב נגד המשטר במצרים בעקבות המהומות שהתרחשו נגד המיעוט הנוצרי הקופטי בעיר הנמל אלכסנדריה. במצרים קיים מיעוט נוצרי מקופח, שבמקרה הטוב זוכה להזנחה פושעת ובמקרה הגרוע לרדיפות מצד השלטון. סולימן, תושב אלכסנדריה, ראה את הרשויות רודפות אחר קופטים ומתעללות בהם. הוא ראה שוטרים מצרים בוזזים חנויות אלכוהול קופטיות ומעלימים עין מאלה המוסלמיות. בשלב מסוים הוא החליט לספר על כל זה באינטרנט. הוא האשים את שלטונות המדינה ב"ברוטליות, איבוד צלם אנוש וביזה". משם, הביקורת שלו נגד המשטר רק התרחבה. בפוסט אחר הוא יצא נגד גיוס החובה לצבא המצרי, וצירף אותו לרשימת העוולות נגד צעירי המדינה.

אולם מעבר לפרובוקציות מזדמנות נגד המשטר והאיסלאם (לרמדאן הוא קרא "חודש הצביעות"), הבלוג של סולימאן הוא מניפסט לזכויות אדם, לשוויון ולחופש. שם הוא מציין כי שאיפתו לעתיד היא להקים משרד עורכי דין המתמחה בזכויות אדם כדי להילחם על זכויותיהן של נשים ערביות ומוסלמיות שחיות תחת דיכוי השלטונות. לצד האידאליזם היוקד, סולימאן נותר צעיר בן 22, ובאתר שלו ניתן למצוא קישורים לשירי פופ, לסרטונים ב-YouTube ולאלבומים בפליקר, שחוטאים בקיטשיות האופיינית לבני גילו.

התקשורת הבינלאומית עסקה כולה במעצרו של סולימאן. מאמרי מערכת של עיתונים מובילים באירופה ובארה"ב עסקו בנושא. מאמר מערכת של ה"בוסטון גלובס" למשל, ניתח את חומרת העונש שהוטל עליו. נכתב כי טעותו של הצעיר היתה שהרגיז את שני הכוחות היריבים המרכזיים במצרים - הנשיא והאופוזיציה האיסלאמית. במעצרו של סולימאן, שלטון מובארק הרג שתי ציפורים באבן אחת: הוא השתיק את מבקרו החילוני במעטה של שמירה על כבוד האיסלאם.

בנוסף לעיתונים, התגייסו למען הבלוגר האסור גם הארגונים אמנסטי, Reporters Without Broders ו-Human Rights Watch. בלוגר בחרייני בשם איסרא אל-שאפעי הקים אתר המוקדש לסולימאן (freekareem.org), ומרכז את כל הפעילות - עצומות, מאמרים, מכתבים - לשחרורו. מאבק דומה קיימו הגולשים גם למען הבלוגר המצרי עלה עבד אל פתח, שנכלא במעצר מנהלי, ושוחרר הודות למאמציה של אשתו.

בלוגרים עם חזון

במצרים נשלטם אמצעי התקשורת על ידי הצנזורה, כך שהבלוגים הפכו למפלטן היחיד של הקבוצות שלא זוכות לייצוג בתקשורת הארצית. על אלה נמנים גם ההומוסקסואלים והלסביות במצרים, המקיימים קבוצת בלוגים פעילה. קהילת הבלוגים המצרית קטנה ומונה כמה מאות כותבים בלבד, זאת, מתוך 80 מיליון אזרחי המדינה. למרות מספר החברים הדל, זוהי קבוצת הבלוגרים הביקורתית והרעשנית ביותר במזרח התיכון.

למרות ההשתקה והדיכוי, הבלוגרים המצרים הצליחו במספר מקרים לכופף את השלטונות. בנובמבר האחרון פרסמו מספר בלוגים תמונות של נהג מיניבוס מצרי שהוכה ועונה באכרזיות על ידי שוטרים מסיבה לא ברורה. בעקבות החשיפה נאלצה המשטרה המצרית לעצור את שני השוטרים ולחקור אותם. במקרה אחר חשפו בלוגרים פרשת התעללות מינית גדולה שאילצה אף היא את המשטרה לפעול בנושא ולעצור את המעורבים בפרשה.

והמערב שותק

נכון להיום, סולימאן הוא הנציג המפורסם ביותר של הבלוגספירה הפוליטית המצרית וראשון הנפגעים (כמעט) מהגבלות הממשל על חופש הביטוי במדיה המקוונת. בכלא הוא הצטרף למתנגדי ממשל ותיקים וקונבנציונליים יותר מהשמאל והימין הפוליטי. ביניהם נמצא איימן נור, שהתמודד לנשיאות מצרים נגד מובארק על בסיס מצע ליברלי ודמוקרטי ונכלא על רקע דעותיו. איתו יושבים בכלא המצרי עוד לפחות 800 פעילים של תנועת "האחים המוסלמים", האופוזיציה האיסלאמית למובארק.

כל זה מתרחש במצרים, בת חסותה הגדולה ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, אחרי ישראל. בשנת 2008 תעניק ארה"ב למצרים סיוע בסך 1.72 מיליארד דולרים, לעומת 2.4 מיליארד דולרים שתקבל ישראל. לאירוניה אפשר להוסיף את העובדה שמצרים חתומה על מספר אמנות בינלאומיות לזכויות אדם וחופש הביטוי ובימים אלה מנהלת קמפיין לאירוח "פורום ממשל האינטרט" הבינלאומי של האו"ם, שייערך ב-2009.

ממשלות המערב, עד לשלב זה, שותקות בנוגע לגורלו של סולימאן, שכנראה יוותר מאחורי הסורגים עד שהמהפכה המיוחלת תגיע.

"אני לא מפחד"

"אני כלל לא מפחד. אוייבי חופש המחשבה נוהגים בי בצורה שמסגירה את פשיטת הרגל הרעיונית שלהם...כל זה מחזק את רוחי ונוסך בי ביטחון בעקרונותי...אני מוכן עכשיו להתמודד עם כל דבר למען ביטוי דעותי בצורה חופשית, ללא מגבלות מצד הממשלה או מוסדות הדת או אפילו החברה. כל אותם גורמים ששומרים על קיומם באמצעות טמטום מוחות האנשים באמצעות סמים או דת".

מתוך הבלוג של כרים סולימאן, ה-28 באוקטובר 2006.