ח"כ, צא לי מהאינטרנט
אנחנו ממש לא צריכים את חברי הכנסת ברשת. ניצן וידנפלד קורא לפחות פוליטיקאים באינטרנט ויותר ממשל
לא מעט אנשים חושבים שיש בעייתיות בעובדה שלא לכל חברי הכנסת יש אתר באינטרנט. מעין מקום שאליו נוכל לפנות בפעם הבאה שרזי ברקאי יזכיר את מספר 17 ברשימת קדימה, ויתחשק לנו לבלות רבע שעה בלברר מי זה זאב אלקין ומה המצע המדיני שלו.
זו דעה רווחת בקרב אלו שמתייחסים לאינטרנט ואל הכלים החברתיים שלה (ווב 2.0) כאל הפתרון האולטימטיבי לכל חולי. המשטרה מושחתת? הדרום מנותק? פשוט מירחו על הבעיה שכבה עבה של סקנד לייף והכל יהיה בסדר. נראה שגם היום, כמה וכמה שנים טובות לאחר שהרשת חדרה לחיינו באופן הכי חודרני שאפשר, יש עדיין כמה נביאי אינטרנט שחושבים שהנה אוטוטו מגיעה הישועה.
דוט נייט
בואו נניח שכבר מחר בבוקר יתעוררו כל חברי הכנסת שלנו וירוצו לפתוח לעצמם אתרי אינטרנט. מה קיבלנו? עוד 120 אתרים שמצטרפים לאלפים האחרים שלעולם לא נבקר בהם. אתרי הח"כים יהיו אתרים מסחריים לכל דבר ועניין, בדיוק כמו אלה של תלמה ואסם. אתרי שיווק. האם הדמוקרטיה, השקיפות ואנחנו אכן הרווחנו משהו מהמצב הזה? לא, ואין הוכחות טובות לכך משני האתרים שכבר קיימים לשני אישים פוליטיים בולטים: ח"כ ישראל חסון ויו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו.
האתר של חסון נפתח בתזכורת שהנ"ל היה סגן ראש השב"כ. מכאן, ולמרות ההבטחה המפורשת "לקיים קשר יציב, רציף ומועיל עם הציבור הרחב", אין שום מידע שיש בו גם תועלת. המצב הופך למדאיג ממש בקטגוריית הצעות החוק ב-SMS, שם מתחרים בעילגות המציעים ("חוק ח"כ ישראל חסון בבקשה תבדוק את נעלי הונאס של החברה הגרמנית שבכול הסוליה יש סמל של מגן דויד שדורכים עליו בארצנו"), מול מי שניתן רק לקוות שהוא עוזרו של ח"כ חסון ("אכן יש להכניס לכלא את כל הכלואים שסוחרים בסמים").
אצל ביבי אין הפתעות. האתר בנוי כבלוג לכל דבר, שבו נתניהו וה"מערכת" כותבים את דעתם והגולשים מוזמנים להגיב. כמובן שלא ניתן לשפוט בבירור לגבי מידת האותנטיות של הטוקבקים, אבל מי שמחפש עדות לגבי היחס של הבלוג לייפוי עובדות ימצא אותה דווקא בעמוד קורות החיים של נתניהו. מוזר לגלות שם שתפקידו כמנהל שיווק במפעל הרהיטים "רים" הפך ל"חבר ההנהלה הבכירה" ושנישואיו הקודמים נעלמו לחלוטין. לא מדובר בשקרים גסים, אבל טעויות מהסוג הזה מציבות את האתר כמקור לתעמולה בלבד ומכרסמות עד דק באמינות שלו.
עובדים עליכם בעכבר
האינטרנט היא לא רק אותה רשת שעליה אנחנו מעבירים את הפורנו. האינטרנט היא מותג, עם תדמית מאוד חיובית, מהסוג שכל מוצר היה רוצה להתחכך בה קצת. דמוקרטיה, צ'ט, מגניב, צעירים - אלו המילים שרובנו נשתמש בהן בכדי להסביר מהי הרשת. אין ספק, האינטרנט היא הקוקה קולה של שנות האלפיים, הדבר הכי מגניב בשכונה, לכן אין פליאה שהפוליטיקאים נמשכים אליה.
האם כל אותם אלפי SMSים לאתר של ח"כ חסון אכן מועילים למשהו בפרלמנט שלנו? לא, וסביר להניח (על פי התגובות) שהח"כ אפילו לא קורא אותם. האם הבלוג של ביבי אכן מספק תקשורת בלתי אמצעית עם האיש? קשה להאמין שאישיות כמו בינימין נתניהו זוכה לאהבה ותמיכה רחבים כל כך כפי שעולה מהטוקבקים, ובמקרה שכן, אני ממליץ בלי סייגים לשים אותו כבר עכשיו כראש הממשלה. עזבו אתכם מבחירות ופריימריס.
הדשא של השכן חיוור לא פחות
הביצה העולמית, כמובן, לא מריחה טוב יותר מהביצה שלנו. הסנטור ג'ון אדוארדס, שרץ לנשיאות ארה"ב, מפיץ את חומר התעמולה שלו ברשתות שיתוף הקבצים. האם זו אכן השיטה היעילה ביותר? כמובן שלא, גם אם מאמינים לטענה המגוחכת שעלויות רוחב הפס מעיקות על תקציב הקמפיין שלו. מזל שאיזה משה מאשדוד הרים אליו טלפון וסיפר לו על YouTube. אבל ביטורנט זה ה-דבר היום ואם אתה שם אתה בטח מגניב, או כמו שאמר בלוגר הבית של מיקרוסופט לשעבר, רוברט סקובל: "הבחירה בביטורנט מראה שאדוארדס מבין דבר או שניים בטכנולוגיה. מעניין לראות איך הוא ישתמש בזה כשיתמודד לנשיאות בשנה הבאה". בסדר.
לנו יש ניחוש אחר, שנותן פחות קרדיט להבנה של אדוארדס בטכנולוגיה ויותר קרדיט לעובדה שסקובל הוזמן לסקר את הקמפיין שלו באופן צמוד. לעומת זאת, בתודעת הבוחרים כבר נצרבה התדמית הנכונה, לפחות מבחינתו של המועמד.
והוא לא לבד בבלוגוספירה. שכנה טובה היא הילארי קלינטון, שבחרה בבלוג שלה כמקום הנכון להודיע בו לראשונה על ריצתה לנשיאות, ועוד בווידאו. ברור לכולנו שאין בכך שום יתרון פרקטי על פני הופעה בטלוויזיה, ולא חסרות תחנות שהיו מוכנות לשדר. אבל רק כך הילארי זכתה לאיזכור בעיתונות הטכנולוגית. תראו עד כמה היא קולית: יש לה בלוג, ולא סתם יומן רשת פשוט אלא Vlog.
הילארי מיתגה את הבלוג שלה כמקום שבו מופיעות לראשונה ההכרזות המעניינות, והרוויחה מקום שבו היא יכולה לשים את התעמולה שלה, מבלי לסבול מדעות מנוגדות, ואנשים עדיין יבואו לשם. זה לא שימוש מושכל באינטרנט, זו סתם תעמולה. היא ואחרים גם הקימו לאחרונה ערוצי תעמולה ב-YouTube.
מעבר לים שוכנת ויאטנם, ושם הציניות כבר הרבה יותר בולטת. נשיא המדינה, נגוין טאן דונג, ערך צ'ט מקוון ראשון מסוגו עם אזרחי המדינה, שבמהלכו ענה על שאלותיהם. טוב, זה לא ממש היה אונליין: השאלות נשאלו מראש ודונג ענה עליהן בשידור כשעוזריו מקלידים את תשובותיו, אבל זה היה באינטרנט. ההצגה כולה היתה יכולה להיערך אל מול הטלויזיה או אפילו בשידור רדיו, אבל הנשיא עומד תחת מתקפה על החלטתו לאסור כל סוג של התארגנות אופוזיציונרית והוא זקוק בדחיפות למראית עין של הקשבה לעם ודמוקרטיה. האינטרנט סיפקה לו את שניהם, למרות שהופעה סתמית באינטרנט לא עולה במאום על נאום טלוויזיוני מן המניין.
לא לפוליטיקאים, כן לשלטון
המסקנה ברורה: האזרחים לא מרוויחים דבר ממעבר של הפוליטיקאים לזירה המקוונת. מה שלגמרי לא נכון לגבי המערכת השלטונית עצמה. הקריאה שלנו צריכה להיות לפחות פוליטיקה מקוונת ויותר ממשל מקוון. החברות שדורשות מהלקוחות שלהם לנייד חתיכות קטנות של נייר ממקום למקום, או גרוע יותר - לפקסס אותן, הולכות ונעלמות. הגוף היחיד שעדיין מעז להעמיד אותנו בתורים במקום שנשב בבית ונתקתק במקלדת את הפרטים שלנו הוא הממשלה.
פרויקט הממשל המקוון יאפשר למדינה לתת לנו שירותים מהירים ויעילים, ולגשר על כל הפערים שנוצרו בין מאות הגופים הממשלתיים שכל אחד מהם משתמש במערכת שונה. הקריאה לשרים ולחברי הכנסת לעלות לאינטרנט היא בזבוז של זמן ומשאבים, וגרוע מכך: עלולה בסופו של דבר להצליח.
כולנו נרוויח יותר אם נציגינו יבלו יותר זמן בקריאת סעיפי חוק ההסדרים ופחות בקריאת טוקבקים. מי יודע, אולי בין כל המספרים בתקציב ימצאו גם כמה שקלים נוספים למיחשוב משרדי הממשלה באופן יעיל, וכולנו נצא מורווחים. אם לא, תמיד יש לנו את ההורדות של אדוארדס בביטורנט, וזה אפילו חוקי.