סקירה: המחליפים של וובסטר
הבלוגוספירה היא אינסופית, ממש כמו היקום. אם אתם מתייאשים רק מהמחשבה על סיור עצמאי בעולם הזה, בוודאי תשמחו לדעת שיש פתרון: אתרי המלצות וסינון בלוגים, שמתפקדים כמעין מדריך טיולים לגולש המשתאה. הנה סקירה של ההיצע העברי
פתיח
אומרים שהיקום, למרות שהוא אין סופי, עדיין ממשיך להתרחב. את ההנחה הזו אפשר להחיל גם על הבלוגוספירה, שגם בה, ממש כמו בעולם הישן, "יש יותר כותבי שירה מקוראי שירה". איפה שלא תקליקו, היכן שלא תתחבאו ולאן שלא תרוצו להסתתר - תמיד תמצאו שם בלוג שמחכך ידיו בהנאה כדי להסתער על זמן הגלישה שלכם. אתרים כמו ישראבלוג, תפוז ואחרים מציפים את עצמם בפוסטים ללא הגבלה וללא סינון, ואם באמת חשקה נפשכם בחומר קריאה סביר - ובכן, קחו חללית - כי זה אכן יקום אין סופי.
בקיצור, אתם זקוקים למעין מדריך טיולים לגולש המשתאה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה אם תרצו. לאחרונה, לפחות ביקום דובר העברית, קמו מספר סוכנויות נסיעות שמטרתן לסנן עבורכם את כל כמויות ההבלים הבלתי נדלות של הרשת העברית, ולהציג בפניכם רק את מה שאיכותי, זאת אומרת מה שהם חושבים שאיכותי.
היורש של וובסטר
אסוציאטיבית, כשחושבים על "מקראות בלוגים" חושבים על וובסטר, 'אוגדן' הבלוגים האיכותיים העברי הראשון. האתר אמנם החזיר את נשמתו לבוראו, זאת אומרת לחנן כהן (שהשיק את וובסטר 2 האישי), אבל וובסטר המקורי עדיין בוער על אש קטנה, תחת המותג "בלוגיש", שעושה את אותה עבודת ליקוט אוטומטית.
היתרון הגדול שלו הוא הקשת הרחבה של המקורות מהם הוא שואב תכנים: ניתן למצוא שם גם את הבלוג הספרותי של כנרת זמורה ביתן, שהוא אמנם בלוג מסחרי, אבל איכותי (אוי כמה שהרף שלנו יורד במשך הזמן); וגם הרבה בלוגים מתפוז, מקום שמרוב עצים, כמעט לעולם לא רואים בו את היער. הנקודה החלשה שלו היא עיצוב מאוד חסכני, מאוד לא סקסי, ומן תחושה של אוטומציה יתרה, כזו שגורמת לנו להרהר האם האצבע על דופק הפוסטים עוצרת כדי לחשוב לרגע על מה היא מצביעה.
ישראלוונטי
ישראלוונטי הוא אתר חדש יחסית - מסנן המכריז על החזון שלו בצורה מופגנת, וקורא לכל הגולשים לקחת חלק גם בקריאה אבל גם בדירוג ודיונים. וכאן טמון הערך המוסף שלו. הוא לא מתיימר להיות סוכן נסיעות ייעודי ועושה מעין הפרדה בין אני (המסנן) להם (הגולשים). בנוסף, מלבד סינון זה או אחר, הוא מציע עוד יתרון בולט, אותו תמצאו בסרגל הימני העשיר. שם מופיע מיפוי רנטגני של כל הקהילה, עם התכנים הכי פופולריים מחולקים לפי זמן, עם התגובות האחרונות ועם הבלוגים החדשים. למעשה, מה שקורה בצד ימין הרבה יותר תוסס ומרתק ממה שקורה בחלק המרכזי.
אוזרוקס
דומה שבאוזרוקס, בניגוד למתחרים, הושקעה גם מעט מחשבה בעיצוב. אחרי הכל, מסנני בלוגים לא באמת אמורים להיות אפורים וחסרי מעוף. קודם כל, יש שם אלמנט גרפי אחד מרכזי (חתיכת חידוש) וכמה תמונות בבר השמאלי, שנותנים תחושה יותר נעימה. בניגוד לאחרים דומה כי אוזרוקס נורא רוצה לחוש את הדופק הסוציאל פוליטי של המדינה, ומבטא זאת היטב בחלק השמאלי. דווקא החלק המרכזי של הבלוגים נראה מעט אומלל, שלא לומר מיינסטרימי בבחירות שלו, ובעיקר סובל משיטת הצגה והגשת נושאים בעייתית משהו.
כוורת
כוורת היא בעצם הנקודה הכתומה ביותר בבלוגוספירה, רשת הבלוגים של תומכי גוש קטיף ומוכי ההתנתקות. רק בלוגים בעלי אוריינטציה פוליטית מובהקת נכנסים למחזור הדם של הפוסטים, ולא ברור איך התקשורת הממוסדת עדיין לא עלתה על מכרה הזהב הזה. האמת, דווקא אפשר לנחש. חוץ מהקטע הפוליטי הייחודי, מדובר באתר כבד ומייגע, העיצוב שלו נראה קצת כמו גירסה חיוורת של וובסטר ההיסטורי (זאת אומרת בלוגיש), וניחא העיצוב, הגלילה פשוט בלתי אפשרית וההגשה, למעשה, נטולת מחשבה מוקדמת. בכל מקרה, ניתן להגיד לזכותו שבמקרים רבים רמת הדיונים שם מאוד גבוהה, ואם צולחים את הרעות המאוד חולות של השימושיות, אפשר לבלות שם הרבה זמן, גם אם אתם ממוקמים בצד השמאלי של המפה.
גרייפס
בגרייפס יש משהו מאוד פשוט ונכון, למרות שלפרקים הוא עלול להיראות פשוט מדי. הבחירות שלו בבלוגים נראות בררניות ומוקפדות יותר מהאחרים, לפחות באופן יחסי. המשמעות היא שהוא מכניס לסבב בלוגים חדשים רק אחרי שהחליט כי הם ראויים. הוא עדיין זקוק לשיפור של כל החלק השמאלי, שהוא הערך המוסף שלו. יש שם אמנם איזה "דבר עורך" והרשימות המוקלקות ביותר, אבל דומה כי כדי לנצח את מתחריו, אם בכלל יש פה תחרות, הוא יצטרך להתרומם מעל השטאנץ', לחזק את הקהילתיות שבו כמו ישראלוונטי ולהיראות יותר תוסס.
שמה
שמה הוא אתר הסינון הטרי ביותר, נכון לרגע כתיבת רשימה זו, שעלה לרשת. הערך המוסף שלו הוא קודם כל בעיצוב, שגורם לו להיראות יותר כאתר אינטרנט חי ופועם, מאשר כאלגוריתם שדג פוסטים כמו דייג רדום על גדת נהר שהתייבש מזמן. בניגוד לאחרים הוא מציע חלוקה נושאית מקוטגרת, שהגולש יוכל לברור את פוסטיו על פי תחומי עניין. הבעיה היא שיחד עם הפוסטים משתרבבות פנימה גם כתבות מ-ynet ומהארץ, ומכל מקום שהוא הגדיר כראוי. הדבר יוצר בלבול מסוים, אולי במודע, של מהו פוסט ומהי כתבה. אבל בסך הכל, יש בשמה משהו חד משמעי שמוכיח שהאתרים האלה יכולים להיות גם נעימים לעין, וזה בעיקר הערך המוסף שלו. דווקא בבחירת בלוגים הוא מקמץ.
העורך קובע
אבל אחרי דילוג בין כל המסננים הללו, עדיין נותרת שאלה אחת: האם אנחנו באמת זקוקים לכל כך הרבה אתרים שעושים בדיוק את אותו הדבר? התשובה היא כמובן שלא, אבל כנראה שמדובר בריאקציה. תוכן הגולשים הלך והציף חלקים גדולים של הרשת, עד שקשה היה למצוא את הידיים והרגליים. האתרים הללו הם תגובת נגד, כמו שאחרי הפוסט מודרניזם היתה חזרה לקונבנציות מודרניסטיות, כך קורה גם ברשת, בזעיר אנפין. חזרה למקום בו יש עורך על שמחליט עבור הגולשים מה טוב ומה פחות. העורך הזה, כמובן, יכול להיות כל אחד. בכל זאת, אנחנו לא בעולם העיתונות.