טוקבקיסטים, קחו אחריות

ישראל חסון, איש שב"כ לשעבר המכהן כח"כ מטעם המפלגה "ישראל ביתנו", מעורר אצלי התנגדות אוטומטית. בדרך כלל בצדק. אבל, כמו שעון מקולקל, גם הוא מראה על השעה הנכונה מדי פעם.

הכוונה, כמובן, להצעה של חסון להטיל מידה מסוימת של פיקוח על הטוקבקים, אותו עשב סרפדי הצומח מתחת לכל מאמר, אותו "קיר בית שימוש ציבורי", כפי שכינה אותו יואב קרני. וההצעה הזו מגיעה באיחור של חמש שנים לפחות.

פחדנים אנונימיים

טוקבקים לא מפריעים לי: פיתחתי עור עבה מאז שנת 1994, כשכתבתי את ההודעה האלקטרונית הראשונה שלי – תמימה למדי – ובתגובה כוניתי מיד "קאפו צאצא נאצים". אני קורא את הטוקבקים, כמו כולם – מעטים הכותבים באינטרנט שאינם קוראים, ומעטים עוד יותר המודים שהם קוראים – ובדרך כלל התגובות שלי נעות בין בוז עמוק ליכולת ההתבטאות של הבבון המצוי (השימוש בלשון נקבה נעשה מצרכי נוחות בלבד) ובין צחוק בלתי נשלט על תוכן התגובה שהוא גיבב.

אבל יש אנשים עם עור דק יותר. אמא שלי, למשל, שהפכה משום מה למטרה מועדפת בקרב כמה מן הפחדנים האנונימיים, שיושבים בבית ומעיזים לכתוב את מה שמעולם לא היו מעיזים לומר. האנונימיות הזאת, הידיעה שמעולם לא תצטרך לתת את הדין על מה שכתבת, היא מה שהופך את כל העסק לבלתי הוגן.

יושב בן אדם, כותב את מיטב דעתו בנושא מסוים, קורא שוב, מסגנן, עורך, קורא שוב, שולח לעורך שלו ולעיתים מתווכח איתו. הטקסט, שכתיבתו דרשה זמן ומאמץ והוא נושא את שמו של הכותב – חתימה אלקטרונית שתלווה אותו כל זמן שהרשת עומדת – הופך כעת למושא השמצה של כל מיני זבי חוטם, שבחסות האנונימיות מרשים לעצמם השתלחויות פרועות. ובואו נודה: הטוקבק הישראלי הוא חיה צווחנית למדי, שבגן חיות נורמלי היו יורים בה והופכים אותה לדבק. או, במילים אחרונות, לא ראוי לפרסום.

אבל הוא בכל זאת מתפרסם. למה? כי התרגלנו ועכשיו אין דרך חזרה. אוקיי. יש משחק. בואו נהפוך אותו להוגן. אני כותב וחותם בשמי המלא, ועל כן אני מצפה שגם היצור שחותם תחת "יהודי גאה" – שמישהו יסביר לי פעם במה – יעשה את אותו הדבר. אתה תוקף אותי? זכותך המלאה. יש לך זכות דיבור ואיש לא ישלול אותה. אבל, בשביל זכות דיבור, צריך להזדהות. אני עומד מאחורי המילים שלי; עמוד אתה מאחורי שלך. לצרוח מילים מאחורי פרגוד – זו פחדנות.

אם יש חוק, יופע נא מיד

מעבר לעניין המוסרי, יש, כמובן, גם עניין חוקי. בישראל קיים חוק למניעת הוצאת דיבה, חוק לשון הרע. החוק הוא עתיק יומין – הוא נשען על פקודה מנדטורית – והוא קובע, בפשטות, שלכל אדם יש נכס שנקרא שם טוב, נכס שאי אפשר לשלול ממנו בלי סיבה טובה. הסיבה הטובה, אגב, היא "הגנת אמת דיברתי": כשאמרתי שא' מעל בכספים, אמרתי את זה לאחר שהגיעו לידי ראיות ובדקתי את הנושא.

עכשיו, אם אני אכתוב במקומון הקיקיוני ביותר בפתח תקווה – ואני חייתי שנים רבות בפתח תקווה, ותאמינו לי: הם קיקיוניים - ששמעון דוידי מרח' ההגנה הוא בועל קטינות, כדאי מאד שיהיו לי הוכחות, כי אם לא, מר דוידי ינקנק לי את הצורה בבית המשפט ויאלץ אותי למכור כליה כדי לפצות אותו. ובצדק מוחלט, אגב.

על פי ההגיון המקובל בקרב רוב הטוקבקרים, חוק לשון הרע לא חל בתחום האינטרנט. מותר לכתוב שפלוני הוא מועל ואלמוני הוא בוגד ופלמוני הוא בכלל אנס, לעשות את זה באתר שהתפוצה היומית שלו עולה על מה שהקיקיון הפתח תקוואי יעשה בכל ימי קיומו – שהם, אגב, מעטים למדי בדרך כלל – ומשום מה, לחשוב שאין כאן שום בעיה.

אז זהו, שיש. לאדם יש זכות לשם טוב, גם אם ההשמצות עליו נכתבות באתר שיש לו מאות אלפי צופים ביום ולא בידיעון בן ארבעת העמודים של מעלה צחנה. ומי שטוען ש"אף אחד לא מתייחס לטוקבקים" – עוד טענה נפוצה – צריך להמשיך את קו המחשבה ההגיוני שלו, ולתהות: אם אף אחד לא מתייחס לטוקבקים, מי צריך אותם? למי הם מועילים?

אתם רוצים שיתייחסו אליכם? אין בעיה. קחו אחריות. חתמו על המילים שלכם ודעו שיש להן השלכות ושהן עשויות לרדוף אתכם. כמו כל כותב רציני. וראו זה פלא: כשתתחילו לשקול מילים, תוך כמה זמן, לא הרבה, יכולת הכתיבה שלכם תשתפר.

אתם רוצים להמשיך ולהתפלש ברפש, ללא כל אחריות? צר לי, הגיעה השעה שהמשחק המכוער, הלא הוגן והלא חוקי הזה ייגמר. הוא נמשך זמן רב מדי גם כך.