של מי הווב 2.0 הזאת בכלל?

שמונה מקברניטי התוכן באינטרנט הישראלי התקבצו השבוע בכנס גלובס לתקשורת, ודיסקסו על ווב 2.0 ותוכן גולשים, צמד ביטויים שמייצג מחד את האיום המהותי על קיומם ומאידך את פוטנציאל הרווח הגלום בהם.

נציגי תפוז ,ynet, nrg, וואלה, MSN וסלקום מציגים חדשות לבקרים את מרכולתם בתחום הווב 2.0: רשת חברתית כמו MySpace, אתרי סרטונים סטייל YouTube, רכז חדשות ממקורות חיצוניים ב-RSS – הכל חוץ מהדבר האמיתי, בעצם.

הסיטואציה שנוצרה בכנס טומנת בחובה את מיטב האירוניה: קברניטי כלי התקשורת הגדולים והשבעים מביעים בגלוי את קנאתם באתרים שהוקמו כל אחד מהם על ידי מתכנת אחד או שניים, בגאראז' אפלולי כזה או אחר, ללא שום גיבוי של תאגידי ענק.

בין אם ווב 2.0 זו מהפכה או לא, השאלה שנשאלת היא האם אתרי ווב 2.0 יכולים בכלל לצמוח בחסותן של חברות מסחריות. הרי רבות מהצלחות ה-ווב 2.0 כוללות סיפור סינדרלה קטן, מעט מאוד מימון ורעיון מקורי אחד. מייסדי אתרים אלו משמשים פעמים רבות כאב רוחני ודמות ידועה בקהילה, שמשגיחה עליה ומתקשרת עימה, רחוק מאד מהגישה המקובלת בגופים מסחריים גדולים. רוצים דוגמאות? בבקשה.

פליקר התחיל בסטארט-אפ כושל אחר

קטרינה פייק עבדה בחברת סטארט-אפ זעירה למשחקים בקולומביה הבריטית שבקנדה, כשאחד המהנדסים בקיוביקל השכן סיפר לה על כלי מגניב שיצר כדי להעלות תמונות לרשת. פייק הפסיקה לשחק משחקים או ליצור אותם ועברה לפתח את הפרוייקט שנקרא פליקר עם בעלה, סטיוארט באטרפילד. להם בעצמם יש דף משתמש עשיר בפליקר.

במרץ האחרון רכשה יאהו את פליקר, על 11 עובדיה, שהעבירו את הארגזים למטה החברה בטקסס. אולם, את 3.4 מיליון המשתמשים הראשונים צבר פליקר ללא חסותה של יאהו. הסטארט-אפ בו צמח פליקר, Ludicorp, לא השיק אפילו משחק מחשב אחד מעודו, אבל פליקר סחף אחריו מיליוני צלמים חובבים, שגודשים אותו בתמונות של חתלתולים ותינוקות.

Digg עלה אלף דולר

הסיפור של Digg.com, אתר שמצליח לשוות תחושה של סדר באוטוסטרדת/קטסטרופת המידע שהרשת פורשת, לא שונה מידי. את האתר הקימו שניים, קווין רוז וג'יי אנדלסון. רוז סיפר למגזין MadPenguin שבזמן ש-Digg נולד הוא עבד בערוץ הטלוויזיה TechTV. הוא התחיל כטכנאי שתיחזק את הציוד באולפן ולאחר מכן התקדם והפך למראיין של כוכבי הייטק. האתר היה "אחד מהפרויקטיים האלו שניהלתי במקביל מהבית".

ההשקעה הכוללת הגיעה לכאלף דולר בלבד. התוכנות הנדרשות להרצת האתר כתובות כולן בקוד פתוח, מבסיס הנתונים וכלה במערכת ההפעלה. ההוצאה הקבועה היחידה היא 100 דולר בחודש לחברת האחסון.

אין צורך גם לשלם לעורכים מקצועיים, היות והגולשים באתר הם אלו שאחראים בעצמם לניהולו. בדומה לקונספט של "עיתונות מבוזרת" שהגה העיתונאי דן גילמור, הגולשים ב-Digg הם העורכים שלו. הם שולחים לינקים לכתבות חדשותיות, ממיינים ומגיבים. נכון לעכשיו, יש בו כחצי מיליון משתמשים רשומים, 8.5 צופים בדף הראשי ומתפרסמות בו כ-3,000 כתבות מידי יום. לדברי רוז, האתר רווחי, הודות למודעות הטקסט שבו.

MySpace נברא ב-30 יום

תום אנדרסון הוא הרוקסטאר הכי גדול ב-MySpace, אפילו יותר מכמה להקות רוק אמיתיות שרשומות ברשת החברתית הפופולרית בעולם. הסיבה: כל מי שנרשם לאתר מקבל כברירת מחדל את אנדרסון, מי שייסד את האתר יחד עם כריס דה-וולף, בתור חבר ברשימה.

אנדרסון בחר להיות פרצוף מוכר באתר, בדומה לתפקיד שממלא יריב חבוט בישראבלוג וארנון שטלריד בהיידפארק. אבל אנדרסון לא חי מאהדת הקהל, אלא מ-580 מיליון דולר שקיבל תמורת MySpace מרופרט מרדוק, שהחליט לקנות את MySpace ולצרף את הרשת החברתית לתאגיד News Corp.

אנדרסון סיפר לפורבס ש-MySpace נולד בחודש אחד של מאמצים. כשהשירות המתחרה Friendster החל למחוק להקות שנרשמו לאתר, אנדרסון ודה-וולף החליטו להרשות למשתמשים שלהם לעשות בכרטיס שלהם מה שרק ירצו. מכאן ואילך, האתר שוחרר לרשת ופשוט תפח מעצמו, מפה לאוזן. "לא שילמנו את העלויות של התוכן עצמו ולא שילמנו עבור פרסום", הוא אומר. "ההוצאות היחידות היו עבור התכנון ורוחב הפס". מספר החברים באתר מטפס בכל יום במאות אלפי משתמשים והוא כבר נע סביב ה-80 מיליון.

ויש עוד

לא חסרות דוגמאות נוספות להצלחות ווב 2.0 שצמחו מלמטה. את אתר הלוחות הפופולרי Craigslist הקים אחד, קרייג ניומארק, שרצה לבנות מעין לוח לו ולחברים שלו.

אתר הסרטונים הוויראליים YouTube, שגרף הפופולריות שלו עלה בחודשים האחרונים באחוזים מטורפים, הוקם על ידי שלושה פליטי PayPal. שניים מהם, סטיב צ'ן וצ'וד קארים, חבשו יחד את ספסל הקולג'.

גם הרשת לשיתוף לינקים Del.icio.us, שנקנתה גם היא על ידי יאהו תמורת כמה מליונים, היא פרי עבודתו של אדם אחד בלבד, ג'ושוע שכטר, שחיפש פתרון מוצלח לאוסף הלינקים העצום שלו.

כפי שציידי טרנדים של נייקי מחפשים את הדבר הבא באופנה בין השחורים בגטאות של ניו-יורק, כך מנסות חברות מדיה לחקות את הפורמט והעיצוב של אתרי ווב 2.0, ללא מקוריות או הצלחה יתרה. Street cred, מונח שמייצג אמינות שמקורה ברחוב, הפך למצרך מבוקש, אך לא בהכרח בר השגה.

גוגל ניסתה לחקות את Craigslist כשהקימה את Google Base, אך הוא נותר שומם למדי ביחס למקור. באלבומים של תפוז, וונאבי-פליקר, יש מעט מאוד תגובות. הגירסה החדשה של פורטל נטסקייפ שהשיקה AOL מנסה להיות Digg, אבל לא מצליחה בינתיים להתרומם. ה-YouTube של יאהו עוד לא הפך אף עורכת וידאו אלמונית לכוכבת.

תאגידי התקשורת מנסים למרבה הצער למלא משבצת שכבר נתפסה, משבצת בה למותג שלהם אין בהכרח ערך מוסף. אחרי הכל, מי רוצה את יצחק פטרבורג ברשימת החברים שלו ב-Heep?