בלוגספירה במלחמה

"ערבים מתים וחרוכים? כן ירבו"

אבירם בן ה-24 מחיפה, שמגדיר עצמו בבלוג שלו כ"יהודי, ציוני, ימני (קיצוני), חוזר בתשובה, אבל גם דו-מיני", פשוט רותח מזעם על המצב. "אתם בטח אומרים", הוא כותב, "'אה, כן, עכשיו הוא ודאי מרוצה, מפציצים בעזה ובלבנון, יש דם, הוא בטח שמח'. שטויות. לא שיש לי בעיה עם ערבים מתים וחרוכים, להיפך, כן ירבו, אבל למה על חשבון החיילים שלנו?".

בבלוג אחר, בחור בכינוי אנסטזי דווקא לא כל-כך מנסה להציע פתרונות. הוא, בעיקר, מודאג. "נראה לי שחסר לנו מודיעין אמיתי שם, בחיזבאללה", הוא כותב. "איך זה יכול להיות שהם ככה קוטלים לנו אזרחים, ואנחנו רק מצליחים לפוצץ איזה גשר, או לפגוע בבית ריק?... אני מקווה שיש במבצע הזה יותר ממה שמדווחים לנו עליו... כי אם לא, מה עשינו בזה?".

יוצרים קשר עם בלוגרים לבנונים

בניגוד לרוב הבלוגרים האחרים, העיתונאי עמי בן-בסט דווקא מנסה באמצעות הכלים שמספקת לו הבלוגוספירה, להבין ולגלות אמפתיה כלפי האנשים שמעבר לגבול. בפוסט שכותרתו "Hello Lebanon, Hello Israel" , הוא מפרסם התקשרויות עם בלוגרים לבנונים. אחד הדברים המענייניים הוא מייל שקיבל מבלוגר לבנוני המספר על המורכבות שאיתה הוא מתמודד:

"תסתמו קצת את הפה"

כועסים, בבלוגוספירה, כועסים מאוד. נכון, בעיקר על "הערבים האלה", אבל לא רק. חלק גדול מהזעם מופנה גם כלפי כלי התקשורת.

מוכר הגלידה מתעצבן מאד על ערוצי החדשות, וטוען שהם צריכים לסתום קצת את הפה. במקום להביא כל מיני "מומחים" ו"לשעברים" ש"יזיינו לנו בשכל", יש לו הצעה חלופית: "אולי עכשיו במשך שעתיים תשדרו 'אבא גנוב' או 'צ'ארלי וחצי', ואז תבואו עם חדשות סיכום היום? למה צריך כל הזמן לדבר ולדבר ולדבר?"

מכתבים לנסראללה ולשליט

ויש מי שמנצל את הבלוג שלו כבמה פומבית למכתבים אישיים. קחו לדוגמא את באד זיינמאן, שכתב מכתב מודאג לנסראללה אחרי שביתו ולשכתו הופצצו על ידי חיל האוויר. "כבר דאגתי לך, יא עיוני, חשבתי אולי קרה לך משהו", כותב לו זיינמאן. "שמעתי גם פירקו לך את הבית... באמת שאני לא מבין אותך. מה היית צריך את כל הבלגן הזה?... לא נתן לך כלום, חוץ מצרות צרורות... רק לפני כמה ימים, עוד נאמת לבני עמך בכבוד... בפנאן, אחרי ההצגה ישבת עם החבר'ה, דפקתם שאכטות מהנרגילה, והרצתם בקלאוות וכנאפה. ותראה אותך היום - מאיים עלינו מהטלפון".

בעוד שאת המכתב הזה לא יזכה נסראללה, ככל הנראה, לראות, נותר רק לקוות שאת מכתבו של שמעון אלקבץ לגלעד שליט יזכה גם נמענו האמיתי לקרוא. בפוסט מרגש, כותב אלקבץ לגלעד: "גלעד יקר. אנחנו לא מכירים, אבל אני לא מפסיק להסתכל על התמונה שלך שמופיעה בכל העיתונים. חמוש במשקפיים של ילד טוב ירושלים, וחיוך מבוייש שמתאים לסטודנט מהטכניון, רגע לפני שקוראים לו לעלות על הבמה לקבל תעודת הצטיינות".

במכתב מספר אלקבץ לגלעד עד כמה מדינה שלמה דואגת לו, ולקראת סיום מוסיף כמה מילות עידוד: "גם שם, במרתף החשוך או בחדר הצדדי ללא החלונות, כשמטפחת שחורה סביב העיניים – אל תוותר על חלומותיך, אל תוותר על הילדה שהינך אוהב, ואל תשכח שאבא ואמא ומדינה שלמה רוצים לראות אותך עם החיוך המבוייש אומר למצלמה ב'חמש עם רפי רשף', 'שלום, רפי', כדי שנוכל כולנו להגיד ברוך השם ולהמשיך בחיינו עד לדרמה הבאה".

"מרגש ברמה אורגזמטית"

גם עיתונאים מקצועיים מוצאים בנבכי התופת קצת זמן לעדכן את הבלוג האישי שלם. בלוגר שמכנה עצמו יוזף ברויר, צלם במקצועו, נשלח לצלם את האירועים בצפון. בזמנו הפנוי הוא מעלה תמונות לבלוג ומוסיף מספר מילים המתארות חוויות אישיות שלו מהימים האחרונים, כגון שינה במחיצת קרציות בחדר השייך לכלבה, יתושים שאוכלים כל חלקה טובה בגופו, ופיח של קטיושות שמלכלך לו את הבגדים.

אבל חרף הקשיים, כותב ברויר אחרי נפילות הקטיושות בנהריה ש"זה היה מרגש ברמה אורגזמטית, ואני לא מגזים". "ראיתי איך מוציאים אנשים מהאש בצורה מעוררת יראה, ראיתי גברים שלא רואים אש ממטר ונכנסים להציל אנשים לכודים בחנות ירקות".

ועכשיו, יום-יומיים מאוחר יותר, קצת מוזר לו להיות בנהריה, שהפכה, לדבריו, לעיר עיתונאית, שאין בה שום דבר חוץ ממשטרה וכוחות כיבוי. "זה יותר מדי נוח בשבילי", הוא מתלונן, ספק-בצחוק ספק-ברצינות, "אני רוצה להיות בשטח. גם אם חם, גם אם מזיע..."

קצת הומור לשעה קשה זו

לעיתונאי רחביה ברמן המצב הקשה מעורר את בלוטות היצירתיות וההשראה, והוא כותב פוסט אלגורי על המצב הפוליטי-מדיני.

"היה היו פעם, בארץ רחוקה, שתי משפחות שכנות. נקרא להן משפחת ארזי ומשפחת ציוני". המשפחות הן כמובן לבנון וישראל, ובתפקיד חיזבאללה הכלב של משפחת ארזי . זהו כלב קצת בעייתי, מסרב לקבל עליו משמעת וסובל מאובססיה למשפחת ציוני. אחרי שמשפחת ארזי מסיימת לבנות מחדש את החצר היפה שלה "הכלב התחרפן סופית ולבנים המשוגעים של משפחת ציוני נמאס [...] וכשאחד הילדים של ארזי ניסה להגן על הכלב? גם הוא חטף סטירה ועכשיו יורד לו דם".

וכמו בכל אירוע טראגי אחר, גם כאן ההומור השחור אינו מבושש להגיע, ומשתקף, כמובן, גם בבלוגים. בבלוג שלו חולק עימנו tapuzo כמה בדיחות על המצב, בהן מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. בדיחה לדוגמא: "רוחמה אברהם בתגובה להסלמה בגבול הצפון: 'זה פגיעה בריבונות, זה מזכיר לי בול את פרשת העציץ כשחדרו ללשכה שלי!'". גם אולמרט, קצב, פרץ, תמיר ואחרים לא ניצלו מפני הופעות אורח משלהם בסט הבדיחות השחורות בבלוג.

וברקע, התותחים רועמים

וישנם אלו שלא רוצים לכתוב על האג'נדה הפוליטית שלהם, ואינם מחפשים פורקן בכתיבה, ואפילו לא מחפשים את הצד ההומוריסטי בעניין. הם רק רוצים שהכל יסתיים, וכמה שיותר מהר כן ייטב. בפוסט שכותרתו "אני דורש את התמימות שלי בחזרה", כותב נער מנהריה שחגג לפני מספר ימים את יום הולדתו ה-17 תחת אש חיזבאללה:

"אנחנו, נערי ישראל, מבקשים את התמימות שלנו בחזרה. אני רוצה לצאת, להשתכר, לעשות שטויות... אני רוצה לקום בבוקר ולדעת שהיום הזה הולך להיות כמו כל יום, אותם הטלפונים ואותן השיחות... אני לא רוצה לדעת על חיילים חטופים, אני לא רוצה לדעת על תינוקות הרוגים, אני לא רוצה לדעת על המוות... אני רוצה, סליחה - אני דורש, את השקט שהבטיחו לנו, לעם ישראל, בעבר".

ולסיום, שיר מהבלוג של ברוריהה, הנושא את הכותרת: "רגעים קטנים של שפיות", ומדגים, אולי יותר מכל, את ניסיונם הנואש של אלו הנמצאים בטווח האש להמשיך ולחיות, חרף המצב הקשה אליו נקלעו:

"להכין עוגה לשבת.
לצבוע את השיער.
לשחק עם הילדה במשחק הזיכרון.
להזמין את החיילים לארוחת ערב.
לקחת את הכלבה לטיול.
להנות מרגע של שקט.
להשקות את הגינה.
לשבת במועדון עם החברים ולחלוק.
לראות סרט טוב.
להתלהב מהפריחה בחצר.
להיבהל מעקרב צהוב.
להסתכל על הכוכבים.

וברקע, התותחים רועמים".

הכתבה פורסמה מחדש במסגרת חגיגות חמש שנים לישרא-בלוג
בחזרה לפרויקט >