התוכנית לשעבוד מרצון

נכון שיש לכל העניין צדדים מרגשים, מרתקים, מלהיבים, מועילים, חסרי תקדים ומעוררי השראה, אבל כך גם לקוקאין.

ב"עולם חדש מופלא" של אלדוס האקסלי וגם ב-"1984" של ג'ורג' אורוול, שתי יצירות מופת ספרותיות שזכו לאינספור ציטוטים, מתוארת אנושות עתידנית, שבה משמשת הטכנולוגיה בידי המנהיגים ככלי שרת לדיכוי בני האדם.

אולם גם זה וגם זה לא תיארו לעצמם בוודאי שהתחזיות הפסימיות שלהם יראו אופטימיות לעומת המצב הנוכחי, בו אנו, בני האדם, משעבדים את עצמנו מרצון לטכנולוגיה. מתירים לה ולמכונניה לשלוט על חיינו בצורה שקופה לחלוטין. אנחנו רוצים בשליטה הזו, ואפילו נהנים ממנה.

"טירוף מוזר אוחז במעמדות העובדים בארצות שהציוויליזציה הקפיטליסטית מושלת בהן…הטירוף הזה הוא אהבת העמל…" (פול לפארג, הזכות לעצלות).

בתקופה האחרונה הפך הדיבור על הון ושלטון לבון טון. אם אתם רוצים להיחשב לאנשים חושבים בעיני עצמכם והסביבה, אין מנוס אלא להתעמק בתיאוריות כלכליות, וממש חיוני לפשפש בנבכי ההיסטוריה הפוליטית של העולם. זה עוד לפני שהזכרנו נושאים כמו צרכנות או איכות הסביבה.

לכאורה, אין שביב של קשר בין עניינים חברתיים כגון אלה לבין חובבי גאדג'טים ווירטואליה כמונו. אבל לכאורה, כמו תמיד, היא מילה שמתאימה באמת רק לעורכי דין.

"עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יי אֱלהֵינוּ מִשּׁם בּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (ההגדה של פסח)

אבל אם לחזור לטקסט הטכנופובי שאיתו פתחנו, אין כמו חג החירות כדי לבחון את השעבוד שלנו לטכנולוגיה מזווית קצת שונה. כי כן, יוסטון, יש לנו בעיה.

לפני שאתם אומרים "עזבו", נסו להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שביצעתם חיפוש באינטרנט באתר שאינו גוגל; מתי כתבתם מילים כלשהן – ולא משנה בכלל במה עסק הטקסט שלכם – בתוכנה שלא נפלה מפס היצור של מיקרוסופט; מתי צפיתם בסדרת טלוויזיה שמסריה לא הונדסו עבורכם על ידי רשתות הטלוויזיה/אולפני הסרטים האמריקניים; כמה זמן עבר מאז רכשתם טלפון סלולרי שיודע לעשות הכל, ומתי התחלתם לחשוב שהגיע כבר הזמן לשדרג אותו.

אם תסכמו את המספרים הללו, תגלו שפרק הזמן הכולל של שלושת התשובות הראשונות עומד על כ-2,000 שנה לערך. לשאלה הרביעית בטח עניתם "חודשיים".

"הכל צפוי והרשות נתונה" (רבי עקיבא, מסכת אבות)

נכון, יש לנו בחירה חופשית בנוגע לכל דבר בעולם – ראש ממשלה, ערוץ או תוכנית טלוויזיה, דגם של טלפון סלולרי, מנוע חיפוש, עיתון, מקום מגורים, דעות, רגשות, ריהוט ועוד אלפי עניינים, גדולים כקטנים. אבל למעשה, הכל קבוע מראש. משום שאותה בחירה חופשית אינה נעשית בצורה טהורה וחסרת פניות, אלא היא תמיד מצומצמת לכדי מספר אפשרויות אופנתיות/מקובלות/נורמטיביות וכדומה.

אותו תאגיד (לא לבדו כמובן, אנחנו מסייעים לו) אחראי לכך שפרטינו האישיים זמינים לכל דיכפין, שהמידע היקר לנו נמצא בסכנה מתמדת ועלול להינזק או להיעלם בתוך דקות ספורות לבלי שוב, ולא פחות חשוב – אחראי לכך שהתרגלנו לקבל את כל המכות הללו מבלי להתמרד ולשאול מדוע זה כך והאם יש דרך אחרת, טובה יותר.

אז נכון, אפשר לעבור לתוכנה אחרת, אבל גם כאן אנחנו נתקלים באותה חומה בצורה של אלטרנטיבות זהות זו לזו, שהשוני ביניהן, בדיוק כמו בין אהוד אולמרט לעמיר פרץ – קוסמטי בעיקרו.

אם נחזור לרגע למילותיו של לפארג, נגלה שגם כיום יש להן תוקף במובן הפשוט שלהן. משום שהשעבוד שלנו אינו בא לידי ביטוי רק בהקשרים עקיפים, ואינו מתקיים רק ברמה הפילוסופית. אם להודות על האמת, היום המצב חמור שבעתיים. לפחות בצרפת של 1880 לא היו סלולרים.

נכון, אנחנו משוחחים עם מכרים מעבר לים בחינם, מסוגלים ללמוד ולצבור ידע עצום בתוך דקות מהרגע שחפצנו בכך, מתפרנסים בכבוד מעבודות מאתגרות ומלאות עניין, ויכולים להתבטא בחופשיות – בכל דרך שנרצה – אל מול פני העולם.

ובדיוק כמו שאזרחי המערב של אז הפכו לעבדים של אותן מכונות שאמורות היו לפנות להם זמן להרהורים ותחביבים ולקצר את ימי העבודה שלהם, כך גם אנחנו הפכנו לעבדים של הטכנולוגיה. ימי העבודה שלנו מתארכים וגולשים לא פעם אל שעות הפנאי, אנחנו תמיד זמינים "למקרה חירום", תמיד קשובים למתרחש בכדי לא להחמיץ דבר מה, וככל שרמת החיים שלנו עולה – כך יורדת איכותה.

"בימינו עובד הפועל כל חייו באותן מטלות עצמן, וגורל זה אינו פחות אבסורדי [משל סיזיפוס, שעל פי המיתולוגיה היוונית, גזרו עליו האלים לשאת סלע ענק אל ראש ההר, רק כדי לראותו מתגלגל משם מטה וחוזר חלילה – ר.ש.]. אבל הוא טרגי רק ברגעים נדירים – בהם הוא נעשה מודע" (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס).

אבל איך ניתן להימנע מהטרגדיה שגוררת עימה המודעות לשעבוד? אין לנו תשובה חד משמעית. יש מי שסבורים שהמלחמה בטכנוקרטיה ובשליטה התאגידית היא להציע שעבוד דמוקרטי יותר, בו לכל אחד מאיתנו יש (לכאורה כמובן) זכות לבחור בין רע לרע פחות (ע"ע קוד פתוח). אחרים החליטו לעבור לחיות בגליל ולגדל עגבניות אורגניות, רחוק מהאנטנות הסלולריות, הטלוויזיה, תרבות הצריכה ושאר מפגעי הגלובליזציה.

אבל מה עם השאר, הרוב? אלו שאינם נמנים על הזן הטכנופובי מחד, ודווקא די אוהבים את החיים הנוחים שמספקת הטכנולוגיה ומנעמיה? אלו שמחד, אינם מעוניינים בשלטון חלופי (למרות שהממשק שלו נאה יותר), ומאידך, יכולים לגדל עגבניות רק בעזרת אתר אינטרנט שידריך באונליין איזה זרעים לקנות, וטלפון סלולרי שיזכיר שהגיעה השעה להשקות?

בשבילכם ( ולמעשה בשביל כולנו) - יש לנו רעיון קטן: בואו נשקיע את העמל שכולנו התרגלנו לאהוב, בניצול עד תום של מעט טווח הבחירה שעוד נותר לנו. אם אין סיבה אמיתית להחליף את הטלפון הסלולרי, ביחרו שלא לעשות זאת. השקיעו את זמנכם בבדיקת מספר מנועי חיפוש, אולי תמצאו משהו יותר יעיל מגוגל. עשו בחירה מושכלת – לא אופנתית ומוכתבת: אם הסלולרי שלכם עדיין פועל טוב – אל תחליפו אותו. רק כך נוכל להחזיר לעצמנו את כח הבחירה, את החירות, ובד בבד לחיות בשלום עם הטכנולוגיה.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַבּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדּר, לְבָרֵךְ, לְעַלּה וּלְקַלּס לְמִי שֶעָשׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כּל הַנִסּים הָאֵלוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת מִיּגוֹן לְשׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גּדוֹל, וּמִשִעְבּוּד לִגְאֻלּה. וְנאמַר לְפָנָיו שִירָה חֲדָשׁה: הַלְלוּיָהּ.

חג שמח.