להתעצבן כמו מקצוען

לא מעט אנשים בעולם הזה, איך לומר, לא ממש שבעי רצון ממני. אייל כותב שנמאס לו ממני. ראובן, שמעון, ולוי כתבו לי שאני לא מבינה כלום, ושעדיף שאני אשתוק. חברים שלהם הוסיפו שלא רק שאני לא מבינה, אני גם לא ממש יודעת לכתוב. והיה מי שהגדיל לעשות, וכתב שכל הרשת רוחשת זלזול כלפי. יתכן שכל זה נכון, אבל דבר אחד הם לא יוכלו לקחת ממני – לקטר אני יודעת.

יש מינים רבים של קטרנים ברשת. אחרי הכל, האינטרנט הוא ארובה מושלמת לקיטורים, ממש כמו שדה בשרון לטרקטורון של צפונית. אתם פשוט יושבים לכם מול המקלדת, ומשפריצים את סגור ליבכם. שנייה אחרי שלחצתם "שלח" אתם מגלים שיש עוד לפחות חמישה אנשים שמצאו את אותה שגיאת כתיב ב"וואלה" וגם הם עסוקים במרץ בלנבור בה, כמו נשר שזה עתה הבחין בזברה נופחת את נשמתה. לפתע, כך נדמה, אתם מרגיש קצת פחות לבד.

אבל מה לעשות שלא כל האנשים הללו אמונים על מלאכת הקיטור? כדי לעשות זאת כראוי, צריך קודם כל להיפטר מגישת הכוסית המצויה. מה עושה הכוסית המצויה? היא לובשת כמה שפחות, ומקווה שאת שאר העבודה יעשו הגברים. כך נראה הסקס שלה וכך בדיוק פועלים גם המקטרים הרכרוכיים. הם מצביעים על הטעות וחושבים שדי בכך. אבל לא כך הוא הדבר - כדי לקטר באופן יעיל צריך להזיע.

הרכיבים החשובים ביותר במתכון לקיטור ראוי הם הדימויים.

בניגוד למה שמגיבים מסויימים חושבים, כדי להפוך קיטור סתמי לספינת קיטור, אתה צריך למצוא את הדימוי המופרך ביותר העולה על דעתך. נגיד שלדעתם חיפוש-טעויות-כתיב הוא לא פחות מאשר סוג של סייבר טרור. אתם יכול למשל לכתוב בבלוג שלכם - "נמאס לי מאנשים שמקטרים על טעויות כתיב". לא יהיה הרבה יותר מרגש אם תכתבו "לקטר על שגיאות כתיב זה כל כך 1999, שבא לי לקנות לאנשים האלו מודם אנלוגי ולשמוע אותם נהנים מהצפצוף"? מאחר שאני עצמי נמנית על קבוצת שונאי שגיאות כתיב, מן הסתם אני לא אסכים עם מי שכותב את זה. מצד שני הוא בהחלט יזכה ממני לחתיכת ריספקט.

אחרי שהשלמתם את מכסת הדימויים המופרכים הרצויה, כדאי לבחור גם נושאים משתנים לקיטורים.

קחו לדוגמה את אותם בלוגים שמתרכזים בערוצי הניו אייג'. הם משליכים את כל חיצי הביקורת שלהם לסל אחד ומקווים לטוב. כמובן, שכמו הפתגם המפורסם על הביצים, הסל ו"הלא לשים ביחד", סביר להניח שכשקדחת הניו אייג' תעבור, שהם יישארו יום אחד קרחים מכאן ומכאן – עם סל ביד אחת, וחיצים חסרי תועלת בשנייה. עדיף להפנות את החיצים למקומות שונים, וכך כולנו נוכל ליהנות מעולם ריגושים רחב נעים ומפנק.

חוץ מזה - לרדת על טקסטים חצי אפויים של אנשים באותו המצב, זה קצת כמו לירות במאג, מטווח אפס, על הילד הנכה של השכנים. זה לא ממש אתגר.

אחרי שהעשרנו את השפה ואת כר המרעה לביקורת שלנו, כדאי לזכור גם לתבל בקללה או שתיים.

אתם חושבים שאני צוחקת, אבל אני לא. לקלל בכתב זה אחד הדברים המשחררים שקיימים. באתר הזה, ארסנל הקללות הפוטנציאליות מוגבל עד בלתי קיים. בבלוג שלכם, לעומת זאת, השמיים הם הגבול. תקללו. השתמשו בכל איברי הגוף ובכל המקצועות העתיקים שאתם מכירים. תוציאו את זה. תתייחסו לזה כאל משחק טקן איכותי – שתי קללות ואתם מכים את היריב. שלוש קללות ואתם עוברים לשלב הבא.

כל זה מזכיר לי קצת את ניקיטה. ניקיטה היא כוסית, אבל היא לא יושבת ומייללת כמו נקבה. כשניקיטה לא מרוצה, היא הורגת. ולכולנו יש מה ללמוד ממנה.