קומיקס ישראלי ברשת

בשנים האחרונות, מאז פרצה לה המאה ה-21 והאינטרנט חדר בכוח אל בתינו, חלה מהפכה בסצינת הקומיקס הישראלית, בעיקר זו המכונה אלטרנטיבית. אבל כדרכן של מהפיכות, הן לוקחות כמה פניות לא צפיות בדרך, ולא תמיד מסתיימות באופן שבו היינו מצפים.

הקומיקס היא אחת האמנויות המוזנחות והבלתי מוערכות בתרבות הישראלית. עד כדי כך, שיש אפילו מי שיערערו על הקביעה שמדובר באמנות. למרות זאת, יש תחושה שהז'אנר מקבל בארץ בזמן האחרון תשומת לב רבה יותר מצד הקהל. בחודשים האחרונים יצאו כמה ספרים "אמיתיים" (ביניהם "מי אתה בכלל" של גלעד סליקטר, "סיפור ורוד" של אילנה זפרן ו"שירלי" של נועה אברבנאל ואמיתי סנדי), שזכו לתשומת לב תקשורתית ואפילו מכרו כמה עותקים. אבל אין ספק שכרגיל, במדדים של תפוצה ופופולאריות, מנצחת האינטרנט בגדול.

לא כמו כולם

אלי אשד, "בלש תרבות" שחוקר בתור תחביב את הקומיקס, רואה באינטרנט את קרש הקפיצה של הסגנון: "הקומיקס בארץ לא ממש פורח כמו בארה"ב, אבל משנה לשנה הנושא מתפתח בקפיצות יותר ויותר גדולות: בשנתיים האחרונות ניתן בהחלט לראות גידול מרשים ביבול השנתי של הקומיקס העברי." ואיך זה קורה? "האינטרנט, כמו בהרבה תחומים, יצר קהיליה של חובבי הקומיקס, ואיפשר להם לדבר, להחליף או לנתח קטעים בצורה קלה הרבה יותר מבעבר."

אחד המאפיינים הבולטים של הקומיקס הישראלי הוא העבודה בקבוצות: נדמה שהצורך הטבעי שלנו בחבירה יחדיו מקבל משנה תוקף בסצינה המקומית, שגם כך מתמודדת עם קהל דל בהיקפו והצלחה מסחרית מינימלית עד לא קיימת. התהילה, אם בכלל, מתחלקת בין כולם.

אם אינכם נמנים על הגרעין הקשה של חובבי הקומיקס, סביר להניח שאינכם מכירים את השמות הללו ואת האנשים העומדים מאחוריהם. בשביל מרביתנו, קומיקס ישראלי הוא זבנג של אורי פינק, הברווז ויוסף מהעיריה של דודו גבע או "חמודי" של דניאלה לונדון דקל.

"הברווז הוא אייקון ישראלי" אומר ניר מטרסו, יוצר רצועת הקומיקס המקוונת "דבר אל הרוח". "כך הוא, זבנג ורבים וטובים אחרים לא רק שאינם נחשבים לקומיקס בעיני רבים, אלא ממש קיבלו לגיטימציה שקומיקס אינו זוכה לה" הוא מסביר.

לכן מעניין לראות שכשמדברים על קומיקס בארץ, מתכוונים בעיקר לכל אותם פנזינים עצמאיים, שמגיעים מאוגדים כחוברת בהפקה דלה בדרך כלל (ולעיתים מכוונת). יוצא שמה שנחשב בכל מקום אחר לאלטרנטיבי, הוא בעצם המיינסטרים בארץ.

אינטרנט במקום טלפון

"רוב הדברים שנעשים ברשת, בניגוד לחוברות, אלו קטעים בפני עצמם ולא סיפורים בהמשכים. יש ויכוח מאוד גדול על זה, כשיש הטוענים שהגולשים קצרי רוח ואי אפשר לשמור על תשומת הלב שלהם לאורך זמן. לדעתי זה חבל. אני מאמין שאנשים כן מסוגלים לשמור על תשומת לב ברשת, אבל עוד לא הצלחתי להוכיח את זה", אמר אשד, שכתב את הקומיקס "הגולם", אותו צייר אורי פינק. התוצאה היא שיוצרי הקומיקס מתייחסים לרשת כאמצעי הפצה בלבד.

75

אמיתי סנדי, אחד מיוצרי הקומיקס הוותיקים בארץ, שבגיל 18 כבר הוציא לאור את הפנזין המיתולוגי 'סטיות של פינגווינים' - מסכים. "בשנים האחרונות יש המון אנשים שעושים קומיקס. יש קבוצות שמייצרות ספרים ומגזינים ויש הרבה צעירים שהתחילו ברשת, ואחר כך עברו לדפוס", אמר לנו.

גם לדעתו, היתרון המרכזי של האינטרנט הוא בכל הנוגע להפצה. "יש יתרונות בקטע של הפצה, כי הכל חינם. מצד שני, זה עלול לגרום לעצלנות כי לא מתייחסים מספיק בחרדת קודש לפירסום. זה מקביל לבלוגים", הוא מזהיר, אבל מדגיש שפריצת מחסום ההפצה היא בהחלט הישג משמעותי, מכיוון שזו היתה הבעיה המרכזית של יוצרי קומיקס מאז ומתמיד.

בניגוד לאשד, הוא דווקא חושב שלאינטרנט יש גם כמה יתרונות יצירתיים. "קומיקס יכול לפעול על מסך בצורתו הקלאסית, מצד שני, ברור שאם זה מדיום אחר, אפשר להתייחס ליתרונות שלו בתהליך היצירה ולעשות כל מיני נסיונות. לעבוד עם פורמטים אחרים או לעשות יצירה קולקטיבית, עם הגולשים".

מעט יוצאי דופן בהקשר זה הם גלנדון ואיזבלה, זוג קומיקסאים בעלי נוכחות מקוונת משמעותית, שעושים שימוש גם בטכנולוגיות כמו פלאש, וידאו ומוזיקה. הם מוצאים גם יתרונות ברשת, אבל מדגישים שלדעתם, לסוג המדיה אין קשר לאופי התכנים. הכל תלוי ביוצר.

"ברמה הארגונית, ברשת יותר קל להתמצא בבלגאן. ברמה האמנותית, זה מגדיל את טווח הפעולה. עוד משטח עבודה, עוד מכחולים, עוד רעש. היתרון הגדול של הרשת, זה שהיא חוסכת טלפונים ופגישות, וזה גם החסרון הגדול שלה".

השניים ("גלנדון מבת ים, איזבלה מירושלים, בממוצע אפשר לומר שהגענו מרמלה") שיתפו בעבר פעולה עם יוצרי קומיקס אחרים, כמו דודו גבע ז"ל ולקחו חלק בקבוצת A4 מנוחתה עדן. כיום הם פועלים לבדם ולמרות החיבה שיש להם לקומיקס, אנימציה וציור בכלל, הם הכי אוהבים נייר.

"אנחנו הכי אוהבים להדפיס פנזיני קומיקס בזירוקס, זה המקום שממנו אנחנו באים. הוצאנו כבר לא מעט חוברות כאלה…ההדפסה על נייר היא הכי הגיונית לציורים שנעשים על נייר, ובקרוב אנחנו משחררים חוברת קומיקס חדשה בשם "פומפה" שתצא אינשללה בתדירות קבועה".

האם יש לאינטרנט השפעה גם ברמה האמנותית?

האם יש לאינטרנט השפעה גם ברמה האמנותית?

"יש לרשת השפעה על אופי הסיפורים בעיקר. אפשר לשלב אנימציה ומבחינה זו יש יתרון גדול מאוד לאינטרנט. אפשר להוסיף קליפים ומוזיקה לאמנות, וזה יתרון טכנולוגי. הקומיקס הופך למשהו שונה, אבל זה עדיין אל אנימציה קלאסית. זה משדרג את הקומיקס", סבור אשד.

גלנדון ואיזבלה מתייחסים לנושא בזווית קצת שונה: "זה נכון שיותר קל לפרסם גסויות ברשת מאשר בעיתון. אבל עם כל הכבוד, לצייר זיונים ברשת זה הרבה פחות גס מלדבר פוליטיקה בעיתון. בכל מדיה שבה אתה המוציא לאור של עצמך, אתה יכול ללכת עד הסוף." התוצאה היא שהפרובוקציה נעלמת. הרי הכל מותר. "זה נכון לרשת, לפנזינים עצמאיים ולארועי רחוב. גם שם אנחנו מכירים לא מעט אנשים שמצנזרים את עצמם".

אז למה קומיקס ולא אנימציה?

"קומיקס הוא מדיום ולא שלב בדרך. יש יתרון בכך שהתמונות מוצגות זו לצד זו, ולא כמו באנימציה. כאן גם הקורא מחליט מה הקצב. יש אינטראקציה בין הפריימים ואתה משלים בראש את החלקים החסרים ומפעיל את הדמיון. זה קורה גם במדיות אחרות, אבל בקומיקס נוצרת חוויה אחרת", אומר סנדי.

לדבריו, "הקומיקס באינטרנט עדיין בחיתוליו. בעולם יש אנשים שעושים דברים חדשים, אבל בארץ אין שימוש אוונגרדי או יצירתי באינטרנט. רוב היוצרים טובים בצד אחד של המשוואה, נניח יותר טובים בכתיבה מאשר בצד הוויזואלי".

מטרסו מודה שבתחילה שקל לבצע את השינוי שנדרש לכאורה בעת המעבר למדיום החדש, עד שהבין ש"קומיקס זה מדיום בפני עצמו".

"אני מתעסק גם באנימציה, וכשנכנסתי לאינטרנט חשבתי שזה יהיה מיותר לעשות קומיקס במדיום שאפשר לעשות בו הרבה דברים. אבל הבנתי שהקומיקס עומד בפני עצמו, גם כשדברים זזים", אמר לנו.

ומה לגבי חדשנות? לדעתו, "שום פורמט אחר לא תפס כסטנדרט, אבל יש הרבה נסיונות של דברים אינטרנטיים באופיים".

"הקומיקס שלי יותר שמרני, אבל האינטרנט בהחלט שינה הרבה דברים. כמו במוסיקה, כאן לשוליים יש יותר מקום", סבור מטרסו.

לא תמצאו פה כסף

גם סנדי מסכים שהצלחה מסחרית עדיין אינה בנמצא, אבל חושב שיש למה לצפות. "בארה"ב יש המון אתרי קומיקס עם מנוי שעובדים. סקוט מקלאוד למשל, אחד היוצרים הבולטים בעולם, מאוד דוחף את הקומיקס ברשת ועובד באתר שלו עם Micro Payments, כשאפשר לקרוא קומיקסים תמורת 25 סנט כל אחד. אבל בארץ היו כמה מודלים כאלה שלא הצליחו."

מצד שני, הוא סבור שדווקא היעדר המסחריות מסייע לתכנים להישאר חתרניים וחריפים. "הפופולריות עלולה לגרום בעיות כמו בכל מדיה, אבל דווקא קלות ההפצה משאירה את זה לא מסחרי ולכן לא תלוי. זה טוב בעיקר לצעירים", הסביר. מטרסו מגלה כי "אפשר להתפרנס מקומיקס אם יש קצב עבודה גבוה, אבל לרוב היוצרים קשה לעמוד בקצב הזה, של שני דפי קומיקס בשבוע, ועל איור מקבלים אותו כסף, לפעמים אפילו יותר".

הוא ממשיל את האינטרנט לפנזין שזול מאוד להפיק ולהפיץ אותו, אולם כמדיום יש לו מגבלה משמעותית: אין הכנסות. "אבל זה משהו שיכול להשתנות. אצלי באתר כבר יש פרסומות, ויש הכנסות עקיפות כמו עבודות שמגיעות מהאתר וכדומה", גילה.

"בארץ אין מסורת של קומיקס, ולכן מי שעושה קומיקס, עושה את זה בשביל האמנות, כי כסף ממילא אין בזה. מדובר באלטרנטיבה תרבותית: לא ביחס לספיידרמן, אלא ביחס לדודו טופז", מסביר סנדי.

"מעמדו של הקומיקס מתחזק בלי קשר לאופנות, אבל זה תהליך איטי, שבאמת בא בגלים. בשנים האחרונות יש כניסה של קומיקס לספרים ועיתונים, והיום, כשאני אומר שאני אמן קומיקס, זה שונה מההתייחסות שהיתה לפני עשר שנים, כשהתחלתי. אבל זו ריצה למרחקים ארוכים וצריך להיות אופטימיים", סיכם.