הטרנדים המאוסים

1. פודקס'עלאמא'שך

בכל פעם שמישהו משליך את המילה "פודקאסט" לחלל האוויר, ראשי מתמלא בתמונה ענקית מידי של פות דווקא. בדרך כלל בצבע לבן, ומחוברות אליו אוזניות. זוהי לא אסוציאציה שעושה לי נעים, ולצערי מדברים על פודקאסטינג כל כך הרבה, שאנשים כבר התרגלו למבע החלחלה שעל פני, וטועים לחשוב שאני מחייכת. שמישהו יסביר להם שמהרגע ש"פודקאסטינג" נבחרה למילת השנה, זה הפך אותה באופן אוטומאטי למוקצת מחמת מיאוס. מי ייתן וגורלה יהיה כמו זה של בריטני ספירס, שנה אחרי שזכתה בתואר "חיפוש השנה" של גוגל.

2. חפש ת'חברים שלך

רשתות חברתיות כגון Dex, Myspace, Shox והתוספת החדשה לקרנבל – ilcu, מנסות למכור למשתמש הממוצע את האשליה שיש המון אנשים שאוהבים אותו, צריך רק לחפש אותם ולקבל אישור. בסופו של דבר אנחנו נשארים עם קליקות סנוביות של אנשים שאולי מכירים מהצבא, אבל נפגשים רק בצ'טים. הם לא ילוו לך כסף, לא ישדכו לך בחורות שוות ולא יזמינו אותך אליהם הביתה סתם כדי לרבוץ בסלון ולקשקש. כל מה שהם רוצים זה שתגיב להם, תשלח להם, ותתרשם מאורך רשימת האנשים במסנג'ר שלהם. עם חברים כאלו, מי בכלל צריך שם משתמש.

3. למה להיות קטנונים

אתם בטח לא יודעים את זה, אבל ממציא התגים (tags) עשה את זה מתוך האובססיה הכפייתית הפרטית שלו. מדובר באדם שמתייג את חשבונות החשמל שלו לפי סכומים זוגיים ואי זוגיים, יש לו שלושים תת-תיקיות לכל תיקיה במחשב, והוא מנהל בלוג ובו הוא מספר בפרוטרוט מה הוא אכל כל יום ואיזה טעם היה לזה. אם הוא היה צריך לתייג את עצמו, "אנאלי" היה ממצה אך לא מספק. כי תייגן אמיתי לא יעצור בלתייג כל גרפס שלו תחת "גועל", הוא ימשיך עם "ריאה, לוע, עמוק, פנימי, מלוח, שום, מתמשך, שניות". אם אתם מבינים את האנלוגיה. אז חברים - תרגיעו עם ה OCD, תגים זה לא בלוג, אפשר לנוח.

4. שמישהו יגגל אותי מפה

גיגול, מגגל, גיגלנו, נגגל – גללים גללים של אנשים מחפשים את עצמם בגוגל, ולא בגלל שזה מנוע החיפוש הכי טוב בעולם – הם פשוט רוצים אחר כך לצאת מגניבים בשיחות הסלון ולהגיד "גיגלתי את השם שלי וקיבלתי 256,000 תוצאות". סוג של פרסום, לאנשים שאין להם שום דבר אחר להיאחז בו. ובכלל, נראה כאילו חצי מאוכלוסיית הגולשים זנחה את החיפוש אחר האושר בהודו ועכשיו היא מגגלת אותו ברשת. מי יודע, אולי באחת ממיליון וחצי התוצאות שהתקבלו נמצאת התשובה למשמעות החיים? אני לא פוסלת את העובדה שזה יכול להיות. אני גם לא פוסלת את ההשערה שהתשובה היא פודקאסטינג.

5. האוליגרכים

תנעלו את הבית ותחביאו את הילדים בארון, הנציגים של יאהו שמעו שיש בביתכם פוטנציאל עסקי, וברגעים אלו ממש הם מרחרחים את האוויר ומפעילים את ה- GPS, כדי למצוא את הדרך הקצרה ביותר ולהקדים את הנציגים של גוגל. יש לכם הזדמנות אחרונה להיפטר מהראיות – פשוט תשליכו מהחלון כל דבר שיש לו כתובת דומיין ויותר מאלף כניסות ביום. אדישים, הא? אולי עכשיו זה נראה לכם כמו סתם קוריוז, אבל חכו חכו, עוד כמה שנים האינטרנט תהיה חלוקה לשניים – האתרים של גוגל, והאתרים של יאהו. עד שתצמח חברה שלישית ותקנה את שתיהן ביחד. ואז כולנו נוכל לישון בלילה בשקט.

6. יש מצלמה – אין עבודה

מעניין מה באמת קדם למה – השיטפון של המצלמות הדיגיטליות, או אתר פליקר, ובו יכולים אנשי המצלמה למצוא פורקן? כך או כך, חתולי הרחוב בפאניקה. כבר אי אפשר לנבור בזבל בשקט בלי שמישהו ינציח את פועלך החמוד והמהמם. גם כתובות גרפיטי הפכו לסוג של סלבריטי, וגם חלונות אמנותיים בבתים ישנים. אבל מכת הפפרצ'י לא נגמרת ברגע שנגמר הזיכרון בכרטיס – מייד לאחר מכן יש להעלות את התמונות לפליקר, לתייג אותן (ע"ע), לשלוח אותן לכל מיני קבוצות חברתיות (ע"ע), ולחכות לתגובות. מי שלא קיבל תגובות, הולך לתמונות של אחרים ומגיב להם, בתקווה שיחזרו אליו. הם, בתמורה, מזמינים אותו לקבוצה חדשה שעניינה תמונות של כביסה או ילדים אוכלים שוקולד. ואז הוא נכנס לשם ומייד מגיב לכולם ומוסיף את התמונות שלו ואז הבוס נכנס פתאום, תופס אותו על חם, ומפטר אותו על המקום. סוף אלטרנטיבי – הבוס תופס אותו על חם, ונותן לו את הכתובת של הפליקר שלו, של אשתו ושל גיסתו. בקיצור, אין לאן לברוח.

7. 101 דרכים לפתוח בלוג

בכל חודש, כשהירח מלא, עולה כתבה במדור מחשבים כזה או אחר, ובה מסבירים מה זה בלוג, איפה יש בלוגים, מהם הרגלי החיזור של הבלוגים ומדוע אסור לקטוף אותם. אמנם אנחנו מאוד מעריכים את הזמן והמחשבה שהושקע בכתבה, אבל בחייכם, בואו נהיה ריאליסטים – מי שמתאים לו לכתוב בלוג כבר התחיל לעשות את זה מזמן. ומי שלא מתאים לו הקטע הזה גם לא יקרא את הכתבה בחיים. לא עדיף להתמקד במדריכים לדברים שבאמת אין לנו מושג איך עושים אותם, כמו למשל – איך לכוון השעון בהקלטה של הוידיאו?

8. אל תתנו להם אפשרויות עריכה

כשממציא הויקיפדיה חשב לראשונה על הרעיון של אנציקלופדיה ברשת, חמישה מלאכים זוהרים באור נוגה זימרו מעל לראשו "הללויה". אבל אז הוא הוסיף "היי, והגולשים יוכלו לערוך את הערכים בעצמם!" וכל המלאכים הלכו נאלמו דום והלכו הביתה, כי הם הבינו שהדבר הכי טוב שיכול לצאת מהרעיון הזה של קבוצה של אנשים שמאוננים אחד לשני על הטקסטים, בתקווה להוכיח את חוכמתם מה רבה היא. אני חושבת שאפשר בשקט להחליף את ה"פדיה" ב-"פוזה" ולקטלג את כל העסק תחת "קוריוז חברתי". בלאו הכי כבר אי אפשר להאמין לאף מילה שכתובה שם.

9. אבל הרגע היה

תסבירו לי מה זו החוצפה הזו לסגור לנו את אתרי השיתוף? מה הם מתערבים לנו בחיים? לא רוצה לקנות דיסקים! לא רוצה ללכת לקולנוע ותעזבו אותי באמא שלכם. מה השלב הבא – החרמת דיסקים שכבר צרבנו? אנשים בשחור יפרצו לנו הביתה בשעות הלילה הקטנות ויפרמטו לנו את האייפוד? לפי דעתי כבר מזמן היינו צריכים לעשות איזו הפגנה המונית שתתקיים בו זמנית בכל העולם, כמו הלייב 8, רק עם הופעות של להקות לא ידועות שהאינטרנט זה הסיכוי היחיד שלהם לפרוץ לשוק. מדונה אולי תחסר לנו באפטר פרטי, אבל אני חושבת שנצליח להתמודד.

10. פלאי הטכנולוגיה

המין האנושי היה יכול להיות היום במקום הרבה יותר טוב, אם רק לא היו ממציאים את מצלמת הוידיאו הביתית, או לפחות מגבילים את גיל הקונים. בכל יום עולים לרשת מאות סירטונים המציגים ילדים שמדליקים לעצמם ת'נודים, ילדים שקופצים מגגות בעזרת עגלת סופרמרקט, סטודנטיות מתפשטות במצלמה, חתולים נופלים מהמדף ואנשים שמנים רוקדים ועושים קריוקי לצלילי הלהיט התורן. זה לא אמור להפריע לחיינו הפרטים, בעיקרון. שיעשו מה שהם רוצים ושיהיה להם לבריאות. הבעיה היחידה עלולה לצוץ אם חייזרים עוינים יקלטו את השידורים האלו ויראו מה אנחנו בשעות הפנאי. אם זו לא סיבה להשמדה המונית, אז תוסיפו לזה כמה משחקי פלאש דבילים ואפשר לסגור את הבאסטה בשקט.