ניהול זכויות דיגיטלי - DRM

כללי

DRM, או Digital Rights Management, הוא שם כללי לטכנולוגיות המיועדות לפקח ולהגביל את השימוש בקבצי מדיה, לרוב כדי להגן מפני פגיעה בזכויות היוצרים ולמנוע העתקה והפצה של הקבצים.

רקע

המהפכה הדיגטלית שינתה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו משיגים וצורכים מידע ותכני מדיה (כדוגמת מוזיקה וסרטים). בעבר, כששמרנו את המידע באמצעים אנלוגים, כדוגמת קלטות, לא ניתן היה לשכפל את המידע מבלי לגרוע באיכות ההקלטה. איכותו של העותק בהכרח היתה פחותה מאיכותו של המקור. אולם כשהמידע שמור באמצעים דיגיטלים, ניתן לשכפל את המידע מבלי לגרוע כהוא זה מהאיכות.

חדירת האינטרנט גם היא שינתה את המפה באופן מוחלט. בעבר, כדי לשתף חבר בשיר מדליק ששמענו, היינו צריכים להגיע פיסית עד אליו ולהעביר לו באופן ידני עותק של השיר. היום, אין כלל משמעות למרחק גיאוגרפי, היות והרשת מאפשרת להעביר מידע מקצהו האחד של העולם לקצהו השני, באופן כמעט מיידי.

עבור רבים מאיתנו, חגיגת שיתוף הקבצים הנובעת מהמעבר לפורמטים דיגיטלים ומהתפשטות האינטרנט, היא גן עדן. אולם עבור גורמים מסוימים בתעשייה, כמו אולפני סרטים בהוליווד או חברות תקליטים גדולות, הדבר הינו חלום בלהות. לטענתם, שיתוף הקבצים הפיראטי פוגע ברכישה חוקית של המידע ובהכנסות של בעלי הזכויות עליו.

בכדי להגן על הקבצים מפני הפרת זכויות יוצרים, בוחרים בעלי התכנים לפקח באמצעים טכנולוגיים על השימוש הנעשה בהם. השם הכללי הניתן לאותן טכנולוגיות הוא DRM, כשהמשמעות המילולית של מונח זה הינו - ניהול זכויות יוצרים דיגיטלי.

ארגוני זכויות אזרח ואנשים פרטיים שונים מתנגדים מסיבות רבות לטכנולוגיה זו. לטענתם, השימוש במילה "Rights" (זכויות) בשם הטכנולוגיה, כאילו מדובר בטכנולוגיה ששומרת על זכויות היוצרים, הינו מטעה. לדבריהם, ה-DRM אינו מגן על זכויות היוצרים, אלא נועד להעשיר את החברות המסחריות ולחייב את המשתמשים להשתמש דווקא במוצרים שלהן. לכן, ישנם רבים המעדיפים להשתמש דווקא במונח Digital Restrictions Management, היינו ניהול הגבלות דיגיטלי.

שימושים שונים ב- DRM

בראיה היסטורית, טכנולוגית DRM נולדה ככלי להגנה על סרטי DVD. יחד עם זאת, לאחרונה יש עליה תלולה במספר השימושים בטכנולוגיה: חברות התקליטים התחילו למכור תקליטורי מוסיקה שמשולבת בהם טכנולוגית DRM וחנויות המוסיקה המקוונות לא יכולות להרשות לעצמן להתקיים מבלי הצבת הגנה על גבי השירים שהם מוכרות. אפילו על ספרים אלקטרונים (eBooks) מוטלת הגבלה המפקחת על מספר הפעמים שניתן לקרוא בספר.

דוגמאות

כאמור, DRM אינו שם לטכנולוגיה ספציפית. זוהי מטריה שתחתיה נכנסות שלל טכנולוגיות, הפועלות בדרכים שונות. דרך אחת היא להצפין את הקובץ. אתר שמאפשר לגולשים לקנות ממנו קטעי וידאו, יכול להגביל את הצפייה ולמנוע את ההעתקה של הקובץ, באמצעות הצפנה. בכל צפיה יוצר נגן המדיה קשר עם האתר, נכנס בעזרת שם משתמש וסיסמא ומקבל מפתח זמני (הקרוי רישיון) שמשמש לו לפתיחת ההצפנה.

דרך נוספת היא להטביע מין "סימן מיים דיגיטלי" בתוך הקובץ. הקובץ אינו מוצפן וניתן לצפות או להאזין לו ללא שם משתמש וסיסמה, אולם הוחדרו לתוכו פיסות קוד, במטרה לפקח על שימוש עתידי בקובץ. במקרה של הפרת הסכם השימוש בקובץ (למשל במקרה של צריבה של שיר על יותר ממספר התקליטורים המותר) הקובץ יחסם.

חנות המוזיקה המקוונת iTunes היא דוגמה קלאסית למודל עסקי המבוסס כולו על שימוש בטכנולוגית DRM. חנות זו מוכרת שירים בודדים באמצעות הרשת. באפל חששו שאם הם לא ימצאו דרך לפקח על השירים הנמכרים בחנות מפני העתקה בכמות גדולה, השירים ימצאו את דרכם מהר מאד אל רשתות שיתוף הקבצים והחנות תישאר לא רלוונטית.

לכן, השירים שהחנות מוכרת מגיעים בפורמט הנקרא AAC, המסוגל לפקח על השימוש בקובץ. למשל, קיימת הגבלה על מספר המחשבים שניתן להאזין מהם לאותו הקובץ במשך יממה אחת. קיימת גם הגבלה על התקליטורים שניתן לצרוב עם השירים הקנויים.

חנות המוזיקה המקוונת נאפסטר מציגה מודל אחר של DRM. כאן, השירים בחנות לא נקנים אלא נשכרים לזמן מוגבל. המשמעות היא, שהמאזינים יכולים להאזין לשירים כל עוד הם משלמים את דמי המנוי. ברגע שמופסקים דמי המנוי, פג תוקפו של הקובץ ולא ניתן להאזין לו יותר.