לחיות בעבר וליהנות מכל רגע
האם להיות תמיד הכי מעודכנים זה רעיון טוב? יש כאלה שיודעים שלא
הכירו את ג'ף סוונסון, בן ה-28. מרחוק הוא נראה טיפוס ממוצע מפרבר ממוצע בסן פרנסיסקו. אבל מקרוב תבחינו בכמה דברים יוצאים דופן. ג'ף הוא לא כמו כולם. למשל: אין לו סלולרי משוכלל. בקושי אפשר לכנות את קופסת הפלסטיק השחורה שמושכת את החגורה שלו למטה בשם "טלפון סלולרי". את צידו השני מאזן עוד פריט ארכאי – דיסקמן סוני צבוע בצהוב מזעזע.
גם הבית של ג'ף מוזר ואם תיכנסו אליו התחושה רק תתגבר. ג'ף משתמש במחשב פנטיום 1, עליו הוא מריץ חלונות 98 ואופיס שספק אם הוא חסין באג 2000. אבל הפלא האמיתי באמת הוא חשבון הבנק של ג'ף – למרות שהוא מרוויח פחות מהממוצע הוא הצליח לחסוך לעצמו ערימה יפה של ירוקים.
ג'ף פשוט גילה סוד שנדמה שאיש לא חשב עליו לפניו – הרבה יותר זול ויעיל לחיות תשע שנים אחרי כולם. אז מה אם הסלולרי שלו נראה זוועה – הוא עלה רק 10 דולר ועם האפשרויות המוגבלות שיש בו, ג'ף לא מוציא הרבה על רינגטונים ושידורי וידאו בסלולר. את הדיסקמן הוא מצא באתר יד שניה במחיר שהיה מספיק לו רק לחוברת ההוראות של נגן MP3 משוכלל. לעומת זאת הנפח של הדיסקמן שלו (650 מגה לדיסק) גדול מזה של נגן אודיו ממוצע.
ג'ף גם לא מתעסק עם תוכנות פיראטיות. הוא לא צריך. את מערכת ההפעלה קיבל מחבר ורוב התוכנות והמשחקים שדרושים לו הם Abandonware – כלומר כל כך ישנים שהחברה שיצרה אותם כבר שכחה מהם ולא כל כך אכפת לה אם יעתיקו אותם. את עבודתו בתור עיתונאי מוזיקה הוא יכול לבצע גם עם מחשב מיושן מזה שיש לו. פשוט כבר לא ניתן להשיג כאלה.
הוא לא מקנא בנו, האנשים המעודכנים. עוד חמש שנים הוא יהיה היכן שאנחנו היום, אבל ישלם על זה הרבה הרבה פחות. הוא מרוצה.
כלכלת רטרו
האמת היא שככל הידוע לי לא מתהלך לו ברגע זה איזה סוונסון אחד ברחבי סן פרנסיסקו כשאת החגורה שלו מושך סלולרי מיושן. ג'ף הוא ניסוי מחשבתי ותו לא. אבל גם כך הוא יכול ללמד אותנו דבר או שניים על חיינו הדיגיטליים.
מה גורם לנו לרוץ ולרכוש את הגאדג'ט האחרון ולשקול את הטלפון הסלולרי שלנו כאילו היה בדיאטה חריפה? האם טלפון ששוקל 82 גרם באמת עדיף על פני חברו שמשקלו 100? בוודאי שלא. הסיבה שאנחנו טורחים להתעדכן בחידושים האחרונים היא כדי שניראה מעודכנים בעיני הסביבה. אם ננטרל את ההשפעה החברתית, הרי שאימוץ טכנולוגיות חדשות הוא מעשה בלתי הגיוני בעליל.
ה-iPod הראשון שיצא היה די מאכזב. מהר מאד טרחה אפל לשחרר את חבריו המשוכללים יותר לשוק. גם חלונות XP היתה רחוקה מבשלות כשהתקינו אותה ראשוני המשתמשים. וירוס הבלאסטר הוכיח זאת לכולנו. מחשבי הפנטיום הראשונים התקשו בפעולת החילוק. ומה עם כל אלו שרכשו נגני לייזר-דיסק, או מיני דיסקים? הם לא זכו אפילו לראות את הטכנולוגיה שלהם מגיעה לבגרות. גם לא הזכרנו את תחום הטלפונים הסלולרים, בו להיות הראשון פירושו לקבל תפקיד של שפן נסיונות.
נסו את זה בבית
לפני כחודשיים אבד לי מכשיר הנוקיה המשוכלל שלי ונאלצתי לחזור אחורה בזמן לסמסונג 515 ישן שהיה זרוק אצלי במגירה. תתפלאו לשמוע – חיי החברה שלי לא השתנו הרבה מאז שאני כבר לא יכול להסתנכרן בעזרת בלו-טות'. למעשה אני די מרוצה – הסוללה של המכשיר מחזיקה ימים, הקליטה מצויינת והצילצול לא מציק. אני לא מתכוון להחליף אותו עד שיחליט גם הוא לצאת למסע מסתורי בעקבות הראשון.
היעלמותה של המפלצת הסלולרית שלי לימדה אותי עוד שיעור חשוב – למרות ההבטחות, לא כל שיכלול צעקני באמת מייעל את חיינו. סדר היום שלי לא נעשה מבולגן יותר מאז חדל הסלולרי שלי להסתנכרן עם האאוטלוק, וגם מצלמת הפילמים הישנה שלי (הדיגיטלית התקלקלה) חזרה בקמבאק מפתיע לחיי. ומה אני עושה עם הגבלת נפח האחסון, אתם שואלים? אני פשוט מצלם פחות - רק מה שאני יודע בוודאות שיראה כמו שצריך. איכשהו, כמות התמונות נשארה בעינה. רק כשהתנתקתי מהטכנולוגיה הבנתי באמת עד כמה היא לא חסרה לי. רחוק מהעין ומאד רחוק מהלב.
ג'ף הדמיוני שלנו לקח כמובן את כיוון המחשבה הזה מעט רחוק מדי. ואולי יום אחד נבדוק טוב מדי באוטו שלו ונמצא מכשיר כף יד עם התקן GPS, מי יודע. אבל כולנו יכולים ללמוד מג'ף שיעור חשוב: הקנייה האימפולסיבית שמאפיינת את רובנו כשאנחנו רואים משהו חדש (יהא זה גאדג'ט, מכונית או חצאית), היא רק הרגל לא בריא שחונכנו אליו. אפשר גם אחרת.
אני מחובר לאינטרנט המהיר, יש לי צורב DVD ונגן MP3. אני באמת צריך את כל אלה, אבל אני כבר לא ממהר כל כך להחליף אותם. מהיום אני משדרג את הטכנולוגיה שלי רק כשיש לתחליף משהו טוב באמת להציע, לא סתם כי הוא חדש יותר.