זן ואמנות המקלדת

את הטור הזה, שפורסם כאן לפני כמה חודשים, חתמתי בציטוט מ"הנסיך הקטן". לא נחזור על הציטוט אלא נסכם את הרעיון: לעיתים הדרך אל המטרה חשובה יותר מהשגת המטרה. זו, אם הבנתי נכון, גם תמצית הזן.

היעילות היא המלכה

יכולתי לצטט ממקורות אחרים, "רציניים" יותר. אבל זוהי תובנה כה ברורה ושקופה בנכונות האנושית שלה, שאין צורך להיתלות באילנות גבוהים כדי לשכנע בה. ונדמה לי שהיא מוטיב חוזר בכל תפיסת עולם, השקפה ופילוסופיה שמציגות אלטרנטיבה כלשהי לעולם שאנו חיים בו.

בחתירה הבלתי מתפשרת ליעילות שמאפיינת את התרבות שלנו, יש טעם לפגם. כאשר היעילות הופכת לערך, המעשים נטולים רגש, ובהיעדר רגש מתערערים היסודות המוסריים. בשפה פשוטה אפשר לומר: המטרה אינה מקדשת את האמצעים.

והנה עוד דרך לומר את זה: "[אצל איש הרוח] אין דבר קובע מלבד האהבה אל המעשה... אין הוא מתנה את עשיית מעשיו בתוצאותיהם החיצוניות, אלא מוצא את סיפוקו בעצם העשייה" ("כיצד קונים דעת העולמות העליונים", רודולף שטיינר).

אהבה בעולם פגום

חז"ל אמרו שהקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. אנחנו, חיים בעולם שמנוהל בעיקר על-ידי אנשים שהקנאה, התאווה והכבוד הם כל מה שמניע אותם.

אנו חיים במדינה שמקדשת את הצמיחה הכלכלית, ורואה בקיצוץ קצבאות זקנה אמצעי לגיטימי. את דמותה, האמיתית או הבדויה, מציירים לנו אמצעי תקשורת שמקדשים את הרייטינג גם במחיר של דרדור התוכן למחוזות הפורנוגרפיה.

כאשר מציגים לכם התעללות עד מוות שתועדה בוידאו פיראטי, זהו "סנאף". כאשר מציגים לכם אותה בערוץ טלוויזיה לגיטימי אלו סתם "תמונות קשות". אם תזפזפו לערוץ אחר, אולי תתפסו שיחה שבה מדברים על הסכנה הכרוכה במשחקי מחשב אלימים. כמה ציניות צריך בשביל לקיים שיחה כזו, חמש דקות אחרי מהדורת חדשות שמציגה אלימות מזעזעת פי כמה, אמיתית לגמרי.

הכח אצלכם

זהו לא מצב טבעי, לא רע הכרחי, לא הרע במיעוטו. זו התוצאה של העדפת היעילות על המוסר, המהירות על האתיקה, הביצועים על האיכות. רובנו מבינים זאת, גם אם במעורפל, אבל מרגישים חסרי אונים וחסרי כוח לשנות.

אוהבים לקרוא לזה "אובדן הסולידריות", אבל האמת הפשוטה היא שזו תמצית השיטה שמגדירה את אנוכיות הפרט כטובת הכלל. וחוץ מזה, מה כבר אפשר לעשות? כשאתם שומעים על אנשים שנפגעו באסון - ולא משנה אם זו תאונת דרכים ליד העיר בה אתם גרים, או אסון טבע בצד השני של העולם - בכל מקרה אתם חשים חסרי אונים. האדישות היא מפלט נוח.

חובת התגובה

אם באמצעי התקשורת המסורתיים אנחנו צרכנים פאסיביים, אז ברשת אנחנו יכולים גם ליזום. שמעתם את זה כבר אלף פעמים, ואתם מכירים את הדרכים: פורומים, טוקבקים, בלוגים. יש כאלה שמתלוננים על כך שרבים מחליפים פעילות מעשית בעולם האמיתי, בברבורים בעולם הוירטואלי, ובוודאי יש בזה יותר משמץ של אמת. אבל גם את הכוח התקשורתי העצום של הרשת רובנו כמעט ולא מנצלים.

הטוקבקים הם דוגמא מצויינת. בטור הזה קראתי לכם להגיב, כדי להמחיש כמה מכם שותקים גם כשרוצים שתדברו. 124 מכם הגבתם. אלפים על אלפים נוספים שתקו. 99.9%, כרגיל.

תארו לכם שכולכם הייתם מגיבים, וגם שולחים אחרים שחושבים כמותכם להגיב. תארו לכם את האתר הזה, ושאר אתרי התוכן, קורסים כמו חומת הבסטיליה. מה אתם אומרים, שאין לכם מה להגיד? בוודאי שיש לכם: תאמרו שאתם רוצים מדינה אחרת. כזו שאפשר יהיה לחיות בה בכבוד. כזו שדואגת לעניים, שופטת את המושחתים, ונלחמת על זכותנו במקום להילחם בנו.

וזה ישנה משהו?

לאחרונה קראתי משהו שכתב קולגה. הוא כתב דברים מרגיזים, לדעתי דברים שאפילו הוא עצמו לא מאמין בהם, וקיבל מספר תלת-סיפרתי של תגובות. זה סוג של מניפולציה שכנראה איננו נדיר היום, כי התגובות - לא תוכנן אלא מספרן - הן אלו שקובעות האם כתבה כלשהי היא "טובה" או "רעה".

אם תשאלו את עורכי האתרים הם יגידו לכם שאני מגזים, אבל זו האמת: הטוקבקיסט הוא זה שקובע את סדר היום, לא בתוכן התגובה אלא בעצם התגובה. כתיבת דעה שאינה דעתך היא השיא של הקרבת האמצעים למען מטרה. אבל לא להגיד את דעתכם בכלל זה די דומה. בידיים שלכם יש כלי מרהיב ומופלא ששמו מקלדת. תשתמשו בו.

עליכם להגיד את דעתכם לא כדי שתישמע, או מתוך הנחה שיש לה סיכוי להישמע, אלא כי אלו דברים שחייבים להיאמר. זהו הלחם שעליכם לשלוח על פני המים, שיעניק משמעות למעשיכם. אולי לא תוכלו להרגיש שלמים עם עצמכם, אבל יש סיכוי טוב שתוכלו לחיות בשלום עם עצמכם. אם אתם רוצים, תקראו לזה "זן".