לא על ה- MP3 לבדו

מסתמן שגם בחג הזה המתנה הנחשקת ביותר תהיה נגן mp3. לא משנה אם יהיה זה נגן מבוסס דיסק קשיח או מבוסס פלאש, אם iPod או קריאטיב, בלבן או בשחור - סביר להניח שאתם רוצים אותו. העובדות מדברות בעד עצמן: נגן מוזיקה נייד הוא אחד מהגאדג'טים הנחשקים והפופולריים ביותר בעולם כיום. נשאלת השאלה - מאיפה בכלל נולדה התשוקה הזו למוזיקה בתנועה? איך זה שדווקא נגן אחד הצליח להפוך לסמל של דור?

קחו את הכיסא אחורה והפעילו את הווינאמפ - יוצאים לטיול מאורגן להיסטוריה של הגאדג'ט ששינה את העולם.

איזה קסם, מכונת מוזיקה (מאה -19)

מכל המקומות בעולם, אנחנו מתחילים את המסע המוזיקלי-טכנולוגי שלנו דווקא בשוויץ. שם, בתוך סדנאות האומנים, צמחה מכונה מופלאה שאפשר לקרוא לה נגן המוזיקה הראשון בעולם – תיבת הנגינה.

התיבה הזו היתה כל כך מהפכנית שהיא היתה מסוגלת להשמיע מוזיקה באופן עצמאי, בלי ששום אדם יאלץ לפרוט על שום מיתר או לנשוף לתוך חפץ כלשהו. צריך רק לסובב את המנואלה, למתוח את הקפיץ – והפלא ופלא, מוזיקה בוקעת מהמכונה. מדהים.

על יצירת המוזיקה היו אחראים זיזים קטנים שהיו מוטבעים על גבי צילינדר או דיסק. כל זיז פרט על אחת משיני המתכת שהיו במכונה בגדלים שונים. במכונות מתקדמות היו אפילו תופים קטנטנים או פעמונים. כשכמה שינים נפרטו במקביל, התקבלה הרמוניה מרשימה.

אומנם תיבת הנגינה הזו הלהיבה פחות את חובבי המוזיקה הכבדים, שעבורם מוזיקה אמיתית היא פשוט מוזיקה חיה, אבל היו מספיק גיקים גם אז שהוקסמו מהמכניקה העדינה של תיבת הנגינה ומהטריקים שהיא יודעת לעשות. אם חשבתם שהתלהבות מגאדג'טים שמורה רק לנו, ילידי סוף המאה ה-20, אז טעיתם. אובססית הגאדג'טים היתה פה הרבה הרבה לפנינו.

ההקלטה הראשונה בהיסטוריה (1877)

עכשיו, אחרי שהיתה לנו מכונת נגינה, האתגר הטכנולוגי הגדול היה להצליח "לשמר את הקול". רבים ניסו לתפוס איכשהו את הקול מהאוויר, ללכוד אותו בתוך "תיבת נגינה" ולהשמיע אותו אחר כך פעם נוספת. תומס אדיסון (אותו אחד שהמציא גם את נורת החשמל) היה הראשון שהצליח לעשות זאת באמצעות מכשיר שבנה – הפונוגרף. ב-1877 בוצעה ההקלטה הראשונה בהיסטוריה.

אפשר היה לחשוב שלרגל המאורע רב החשיבות ההיסטורית הזה, אדיסון בחר להשתמש באיזה משפט רב משמעות מהתנ"ך או לפחות בציטוט פומפוזי מהחוקה האמריקאית, אבל לא. ההיסטוריה של טכנולוגיית הקלטת הקול התחילה עם שיר ילדים מפגר למדי :"למרי היה טלה קטן". ההקלטה המקורית לא שרדה מאז, אולם ביובל החמישים של המאורע, שיחזר אדיסון את אותה הקלטה היסטורית וככה זה נשמע.

הפונוגרף של אדיסון לא החזיק מעמד יותר מידי זמן. את מקומו של הפונוגרף תפס מכשיר חדש- הגרמופון, שהומצא על ידי אמיל ברלינר, או הפטיפון, כפי שכינו אותו בארץ. במקום גלילים מסורבלים ששימשו את אדיסון, ברלינר השתמש בדיסקים שטוחים. הדיסקים האלו, או תקליטים כפי שהם מכונים היום, היו הרבה יותר קלים לאכסון ולשכפול המוני, מאשר הגלילים של הפונוגרף. למעשה, הפחתת הנפח וקלות השכפול היו הקרטריונים העיקרים להחלפת הסטנדרט, אפילו שלפחות בשלבים הראשונים, הגרמופון נפל באיכות הצליל שלו לעומת המכשיר של אדיסון.

הלו, זה רדיו! (שנות העשרים עד שנות הארבעים)

במקביל, פותח באותם שנים תחום טכנולוגי נוסף – הטלגרף האלחוטי ושלימים יקרא "רדיו". בשלבים הראשונים, טכנולוגית האלחוט שימשה להעברת הודעות טלגרף בשיטת מורס. הדבר היה יעיל מאד עבור הימאים, ואפילו הטכנולוגיה הצליחה להציל את חייהם של כמה מטובעי הטיטניק, לאחר שמסרי רדיו נשלחו מהאוניה הטובעת שהזעיקה עזרה. אולם עבור מרבית בני האדם ששכנו על היבשה הטכנולוגיה הזאת לא הייתה ממש רלוונטית.

מלבד, אולי, כמה אנשים - שהתלהבו עד אין קץ מהקסם האלחוטי והחלו להשתמש בו כדי להעביר תשדורות אלחוטיות מאחד לשני. היו אלו הם חובבי הרדיו. אנחנו עוד נפגוש את אחד מהגלגולים שלהם בהמשך.

אומנם המצאת הרדיו נקשרת בשמו של מרקוני, אולם מי שבאמת הפך את הרדיו לדומה לרדיו שאנחנו מכירים היום, היה דיוויד סארנוף. סארנוף הבין את הפוטנציאל המסחרי האדיר של הטכנולוגיה הזו והדולרים התחילו לרצד לו מול העיניים. הוא האמין שרדיו זה טוב לא רק לימאים או לפריקים של טכנולוגיה אלא לכו-לם. והוא אכן צדק.

אחרי תחנת הרדיו הראשונה שהקים, צצו להן ברחבי אמריקה ומחוצה לה תחנות רדיו מסחריות כפטריות אחרי הגשם. הן שידרו חדשות, מוזיקה, דיווחי מזג אוויר ותסכיתים. הדבר היה מהפכני. בפעם הראשונה אנשים יכלו לדעת איך המנהיגים שלהם נשמעים. בפעם הראשונה הם הצליחו להרגיש את עצמם ממש מחוברים לעולם ולמתרחש בו.

המהפכה הניידת (1948)

הרדיו פרח בשנות העשרים, השלושים והארבעים, אולם אנחנו עדיין רחוקים למדי מעידן המוזיקה הניידת. הקול עצמו הצליח לגמוע קילומטרים רבים, אבל כדי להאזין לו עדיין היו צריכים לשבת צמודים למכשיר כבד ומגושם בגודל של רהיט. גם כשניסו לעשות "רדיו נייד", התוצאה שהתקבלה היתה מכשיר בגודל של מזוודה ששוקל קילוגרמים רבים. רחוק ממשהו שאפשר לקחת איתך למכון כושר.

מהפכת המוזיקה הניידת החלה ב-1948. שלושה מדענים ממעבדות בל פיתחו טכנולוגית הגברה שנקראת טרנזיסטור, שהחליפה את שפופרות הואקום הגדולות והכבדות שעליהן גם התבססו מקלטי הרדיו הראשונים. החברות המסחריות, שהבינו את הפוטנציאל האדיר שיש בטכנולוגיה הזו, התחרו בינהן מי תהיה הראשונה שתביא לעולם את הרדיו טרנזיסטור.

קשה להאמין, אבל המכשיר הזה, שהיום היחידים שעוד משתמשים בו הם הזקנים בפארק שמאזינים באמצעותו לתוכניות ברשת א' תוך כדי האכלת ציפורים, היה בשנות החמישים הגאדג'ט הנחשק והסקסי ביותר. יותר מכל, כמו תמיד, נדלקו על הגאדג'ט הזה החברה צעירים. סוף סוף הם לא צריכים להתחשב בטעם המוזיקלי של ההורים שלהם ולהיתקע עם תוכניות האקטואליה המשעממות שבוקעות מהרדיו המשפחתי. עכשיו הם יכולים לקחת איתם את הרדיו טרנזיסטור החוצה ולשמוע את תוכניות הרדיו שהם אוהבים ואת המוזיקה המרדנית שלא נתנו להם להקשיב לה בבית - הרוק אנד רול.

ולא, זה לא היה תענוג זול בכלל. ה-Regency TR-1, הרדיו טרנזיסטור המסחרי הראשון, יצא לשוק ב-1954 במחיר של 49.95$, סכום השווה בערכו לכ- 360$ של ימנו, כמחירו של ה-IPod Photo בעל ה-60 ג'יגה. אולם העיצוב הייחודי של המכשיר, הצבעים העליזים, הפלסטיק, המזעור והניידות הפכו אותו לסמל סטאטוס שרבים רצו לשים עליו את היד. הוא נראה לכם קצת מוכר?

היפנים באים (1957)

ה-TR-1 לא נשאר לבד במערכה ואחריו הגיעו דגמים רבים של חברות אחרות. אחת מאותן חברות שהתלבשו על מהפכת הטרנזיסטורים היתה חברה יפנית צעירה עם שם לא קליט בעליל: "טוקיו טסושין קוגיו".

אחרי שבעלי החברה הבינו שעם שם כזה אי אפשר להגיע רחוק, הם החליטו לשנות את השם למשהו קצת פחות שובר שיניים עבור הקהל המערבי. השם שנבחר היה Sony.

ה-TR-63 של סוני והדגמים שבאו אחר כך, תפסו נתח גדול מאד מתעשיית הרדיו טרנזיסטורים והביאו להוזלת מחירים משמעותית. זו כמובן לא תהיה הפעם האחרונה שסוני תיקח חלק משמעותי במהפכת המוזיקה הניידת.

מוזיקת קסטות (שנות השבעים והשמונים)

בינתיים, ב-1963 נולדה במעבדות פיליפס שיטה חדשה לאכסון מידע, שתחליף לימים את תקליטי הויניל – הקסטה. במקום לאכסן מידע בצורה של חריצים זעירים על גבי משטח פלאסטיק, המידע מאוכסן כעת על גבי סרט מגנטי, שמאפשר גם למחוק אותו ולהקליט על גביו מחדש.

הדבר היה מהפכני לא רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם בהשפעתו על התרבות המוזיקלית של התקופה. בפעם הראשונה, הכוח להקליט לא היה רק בידיים של החברות הגדולות שהיו עם היד על השאלטר של יצור תקליטי הוויניל. כל מי שהיה לו אמצעי הקלטה ביתי, יכול היה לבצע הקלטות בעצמו.

הדבר קרץ במיוחד לאמנים שעד כה לא התקבלו על ידי חברות התקליטים, או שלא היו מוכנים לפעול על פי התכתיבים שלהן. מוזיקת הפאנק המחתרתית בלונדון למשל, או המוזיקה המזרחית בארץ, שמחו מאד מהמהפכה הטכנולוגית הזו, שאפשרה להם להפיץ את המוזיקה שלהם עצמאית.

הפופולריות של הקסטות ושל נגני הקסטות גאתה בשנות השבעים ועוד יותר בשנות השמונים. כמובן שהמהפכה היה גדולה מידי ואנרגטית מידי בשביל שהיא תישאר כלואה בתוך הבתים או המועדונים וטייפ הקסטות יצא החוצה, אל הרחוב.

חברות כמו פנסוניק, ג'נרל אלקטריק ושוב – סוני, פיתחו מערכות סטריאו אישיות שפועלות על סוללות, שהכילו נגן קסטות, שני רמקולים גדולים ולפעמים גם רדיו, אותן היה אפשר לטלטל החוצה.

האופנה היתה להחזיק את הטייפ על הכתף, להגביר את הווליום למקסימום ולהחריש באופן זה גם את האוזניים של מי שנושא אותו וגם את אוזנייהם של כל אנשי השכונה מסביב. ה"רעש" שבקע מהמכשירים האלו העניק להם את הכינוי Boom Box. שם נוסף למכשירים היה Ghetto Blaster, היות והנגנים האלו היו פופולרים בעיקר בשכונות השחורים העניות בערים הגדולות בארה"ב והלכו יד ביד עם תרבות ההיפ-הופ, הגראפיטי והברייקדנס.

מוזיקה לצריכה אישית (שנות השמונים)

במקביל ל-Boom Box, שהיה נגן מוזיקה קהילתי ששיתף את העוברים ושבים במוזיקה, נולד גם נגן מוזיקה אישי באמת, אפילו אינטימי. ב-1 בינואר 1979 שיחררה סוני לשוק היפני את ה-TPS-L2, הידוע בכינויו "ווקמן", שישנה לחלוטין את אופן צריכת המוזיקה.

השם שנקשר יותר מכל לווקמן הוא אקיו מוריטה, אחד מהמיסדים של סוני. מוריטה הבין שטינאייג'רים שגדלים בתקופתו צמאים למוזיקה בבוקר, בצהרים ובערב. מצד שני, הם לא תמיד יכולים לממן לעצמם מערכת סטריאו. הוא גם הבין שחייבת להיות איזו דרך שתאפשר להם לקחת את המוזיקה שלהם איתם לדרך ולא רק בצורה של אותם Boom Box כבדים ומגושמים.

הווקמן הציע מערכת סטריאו אישית באיכות לא רעה יחסית לאותה תקופה, אותה אפשר היה פשוט לשים בכיס או לחבר עם קליפס לחגורה ולהסתובב כך בנוחות בחוץ.

האפשרות להאזין למוזיקה תוך כדי ביצוע פעולות אחרות כמו הליכה, נסיעה או רכיבה על אופנים, העניקו למוזיקה פונקציות אחרות. לא רק ההנאה מהמוזיקה עצמה או מוזיקה לריקודים. המוזיקה הפכה להיות מעין פסקול, רק הפעם - פסקול לחיי המאזינים.

שתי אוזניות, שיצרו מעין מסך קולי בין המאזין לעולם סביבו, הגבירו את האינדיווידואליזם, את פיתוח הטעם האישי במוזיקה ובמידה מסוימת גם את רמת האוטיזם שלנו כלפי העולם החיצוני.

העולם התאהב בווקמן. בשנתים הראשונות נמכרו מהגאדג'ט 200 מיליון (!) יחידות. כמובן שהחיקויים, חלקם איכותיים יותר מהווקמן המקורי, לא איחרו לבוא. הדבר היחיד שהצליח להוריד את קרנו של הווקמן המקורי היה הדור הבא של נגני המוזיקה של סוני.

המהפכה הדיגיטלית (שנות השמונים - תשעים)

העולם כבר הורגל בנגני מוזיקה קטנים וניידים. כעת האתגר היה להשיג שיפור גם באיכות הצליל. ב-1982 הביאו פיליפס וסוני לעולם את הקומפט דיסק, או ה-CD, דיסק אופטי ששומר את הקול באופן דיגיטלי. כולם היו סקרנים לשמוע איך נשמע ה"צליל המושלם", צליל באיכות של אולפן, בלי החריקות של תקליטי הויניל ובלי השחיקה ואובדן החיות של הקסטות.

ה-CD גם הציע מגוון יתרונות נוספים. ראשית, העובדה שלא צריך להפוך את התקליטור על צידו השני, כמו בתקליטים או בקסטות, היוותה הקלה עצומה. בנוסף, נגני ה-CD סיפקו גם תצוגה דיגיטלית אינפורמטיבית, שהציגה את מספר השיר וכמה זמן הוא כבר מנגן. כפתורים נוחים איפשרו, לראשונה, יכולת לנווט בתוך מקור המוסיקה.

שנתיים אחר כך, השיקה סוני, שכבר הבינה את הפוטנציאל העצום של נגני המוזיקה הניידים, את ה-D-50 שזכה לכינוי "דיסקמן". בדיסקמן היו כמעט את כל האפשרויות של ה-CD הנייח והוא איפשר לחובבי המוזיקה לשאת איתם מוזיקה באיכות מעולה, שלידה הווקמנים נראו עלובים וחורקים.

כשלון המינידיסק (1992-1997)

ב-1992 סוני ניסתה שוב לשחזר את ההצלחה שהיתה לה עם הווקמן והדיסקמן. כך נולד המינידיסק. הרעיון היה מעניין – להמציא נגן שיהיה ממוקם איפשהו בין טייפ קסטות לבין הדיסק. מצד אחד, המינידיסק, כמו הקסטות, איפשר לבצע הקלטות ביתיות וכן למחוק ולערוך אותן. מצד שני, השירים הגיעו בפורמט דיגיטלי עם איכות צליל טובה יותר וללא סכנת שחיקה.

אומנם המינידיסק זכה לעדנה מסויימת, בעיקר ביפן, אולם היו לו יותר מידי חסרונות שמנעו ממנו להמריא. הבעיה העיקרית היתה שאי אפשר היה להעתיק לתוכו קבצים. המוזיקה לא מועתקת אל תוך המינידיסק, אלא מוקלטת. לכן, רציתם להעביר אליו אלבום בן 70 דקות, הדבר נמשך 70 דקות שלמות. החסרון הנ"ל, והעובדה שאפשרויות ההקלטה לא היו מספיק קורצות ושימושיות עבור הקהל הרחב, גרמו ללקוחות רבים לוותר על שלב המינידיסק ולדלג מהדיסקמן הישר לזרועותיהם של נגני ה-MP3.

ה- MP3 נולד (1991)

ה- MP3 נולד ב-1991, כפשרה. צליל דחוס, "מעוגל" ופחות עשיר ומדויק ממה ש-CD הדיגיטלי מציע - אך בעשירית הגודל שלו.

הפופולריות של קבצי ה- MP3 החלה לנסוק ב-97', לאחר שג'סטין פרנקל, אז בן 18 בלבד, פיתח את Wimamp, תוכנה בעלת ממשק נוח שאיפשרה להאזין לקבצי MP3 באמצעות המחשב האישי.

שנה לאחר מכן, ב-98', נולד נגן ה-MP3 הראשון, ה-MPMan של חברת Eiger Labs. מהר מאד תפס את מקומו ה-Rio PMP300, של חברת Diamond Multimedia. גודלו של ה- RIO היה קטן מגודלו של הווקמן, כגודלה של חפיסת קלפים והוא היה מסוגל לנגן מוזיקה באורך של כשעה.

לא עבר חודש מאז שהנגן יצא לשוק, ו-RIAA, ארגון תעשית המוזיקה האמריקאית, תבע את היצרנית וטען שנגן מפר את חוק זכויות היוצרים. למזלה של חברת דיאמונד ולמזלן של חברות רבות אחרות שיבואו בעקבותיה, RIAA הפסיד במשפט. נגני ה-MP3 ניצלו.

ואז הגיעה נאפסטר (1999)

שון פאנינג היה זה שפתח ב-1999 את תיבת פנדורה. פנינג כתב את נפסטר, מי שלימים תהפוך לתוכנת שיתוף הקבצים הפופולרית הראשונה בעולם.

באמצעות נפסטר, חובבי מוזיקה יכלו להשיג אותה מבלי לעבור בכלל דרך חנויות המוזיקה. הם יכלו להוריד רק את השיר שהם אוהבים, בלי להזדקק לכל האלבום, או לחילופין להוריד את האלבום בשלמותו. הם גם נחשפו בדרך זו לעולם עשיר של מוזיקה שהסיכויים שהם היו מכירים אותה קטנים וגם הפיצו באמצעות רשת שיתוף הקבצים את היצירות שלהם.

היתה זו אורגיה פרועה של החלפת קבצים בין אנשים זרים לגמרי והדבר כמובן לא מצא חן בעיני תעשית המוזיקה. נפסטר נסגרה. המלחמה בין RIAA וארגוני זכויות היוצרים לבין תוכנות שיתוף הקבצים שירשו אותה והגולשים שמשתמשים בהן, ממשיכה לגעוש ולסעור עד היום.

בינתיים, צצו אלטרנטיבות למוסיקה הלא חוקית, כששירות המוסיקה בתשלום iTunes הוא הבולט שבהם. נכון ל-2005, רוב הגולשים, עדיין, מעדיפים להוריד את המוסיקה שלהם בחינם.

מוזיקה זה iPod ו- iPod זה מוזיקה (2001)

ב-23 באוקטובר 2001 חשף סטיב ג'ובס, מנכ"ל אפל, את הדור הראשון של הגאדג'ט, שעד היום, 4 שנים אחרי, עדיין מלהיב את הצרכנים ומצליח לתפוס כותרות פעם אחר פעם: ה-iPod.

היה זה נגן MP3 אלגנטי, כולו לבן, מעוגל, שנכנס בקלות לכף היד ושמסוגל לאכסן 5GB שלמים. הנפח העצום, יחסית לאותה תקופה, העיצוב והממשק הנוח של הנגן, סחטו קריאות התפעלות שנשמעות עד היום.

ה- iPod הוא כמובן לא הנגן MP3 הטוב היחיד ומתחרים רבים שלו, כמו נגני iRiver ו-Creative יודעים לעשות את העבודה לא פחות טוב. אולם עדיין, ה- iPod, כמו הווקמן בזמנו, זכה בכבוד הנדיר להיות סמל של תקופה.

פודקאסטים, רדיו מסוג אחר (2004)

הבטחנו לחזור לאותם חובבי רדיו והנה הם חוזרים, מסוג אחר לגמרי מאשר אלו שהיו בתחילת המאה ה-20, אם כי בעלי קווי דמיון משותפים רבים. ב-2004, בסך הכל בשנה שעברה, ביקש אדם קורי מדייב ווינר, אבי טכנולוגית ה-RSS, לשפר את פורמט ה-RSS שלו, כך שאפשר יהיה להעביר באמצעותו גם קבצי MP3.

טכנולוגית ה-RSS שימשה עד אז בעיקר לשליחת עדכונים לגבי פוסטים חדשים חדשים בבלוגים טקסטואלים או באתרי חדשות. השיפורים החדשים בפורמט איפשרו ליצור למעשה בלוג קולי. השם "פודקאסט" שניקבע לאותו בלוג קולי, מבוסס על שמו של נגן ה-iPod, אם כי אפשר כמובן להאזין להם גם באמצעות נגנים אחרים.

בעקבות קורי, אלפי אנשים אחרים הבינו את הפוטנציאל שיש בהעברת "שידורי רדיו" עצמאיים ברשת. כבר לא צריך משדר על הגג וגם לא מכונת מורס. מספיק מחשב אישי, חיבור אינטרנט ומיקרופון ויש לכם תוכנית שיכולה לשנע את הקול שלכם ולהביא אותו לרבבות אוזניים. רק שהפעם, לעומת הרדיו הקונבנציונאלי, המאזינים לא צריכים להימצא בטווח קליטה של המשדרים וגם לא להיות מחוברים בדיוק בזמן השידור. המאזינים יכולים להוריד את התוכנית, לא משנה היכן הם נמצאים על פני כדור הארץ ולהאזין לה בזמנם הפנוי.

במידה מסוימת, העידן הדיגיטלי, ה-MP3, האינטרנט ונגני המוזיקה החדשים, הצליחו להחזיר לרדיו, או למען האמת, לתוכניות המלל והמוזיקה שפועלות רק על חוש השמיעה, את חלק מהקסם שאבד עם השנים.

סלולרי שמנגן

ובכן, נחשו מי חזר - הווקמן. סוני-אריקסון חשפו לפני מספר חודשים ניסיון נוסף שלהם לחזור לשוק: הסלולרי החדש, "ווקמן W800", יכול לשמש כנגן mp3 אמיתי עם חצי ג'יגה של זיכרון וממשק ידידותי באמת לחובב המוסיקה. המטרה, כמו כולם: לחסל את ה-iPod.

בתעשיית הסלולר מעריכים שמדובר בעניין של כמה שנים עד שכל סלולרי, מהזול ועד היקר ביותר - יגיע עם זיכרון עצום ונגן mp3 אינטגרלי. בדיוק כמו עם המצלמה-הסלולרית, הבשורה תגיע לכולם, ומהסיבה הפשוטה שלא ישווקו כלל מכשירים שאין בהם נגן. מי ירכוש לעצמו נגן mp3 נפרד במחיר מופקע כשיש לו כבר אחד צמוד בכיס?

היפה (או הפחות יפה - תלוי את מי שואלים) הוא שבעולם הסלולרי הלקוחות רגילים לשלם. האם שם טמון הפיתרון לבעיית הפיראטיות? כרגע קשה לנחש.

תחילתו של עידן

בעוד שבתחילה המוסיקה (וגם הטלוויזיה, לצורך העניין) היו "כלואים" על גבי המדיה הטכנולוגית עליהן הוטבעו (תקליטים, CD), עתה המציאות שונה לחלוטין.

מאז הפטיפון הישן הצלחנו לשכפל ולהפיץ כמעט כל מדיה: מהקלטות ועד התקליטורים. אבל רק ה-MP3 שינה את כללי המשחק, וניתק אותנו לחלוטין מהפלסטיק המסורבל. המוסיקה, בצורתה הדיגיטלית, היא נטולת מגבלות כמעט: דחוסה וקטנה מספיק בכדי להאגר בכמויות, מופצת באינטרנט במהירות וניתנת להעתקה, לשכפול והעברה לנגנים ייעודים בשניות.

רבותי, עכשיו האקשן מתחיל.