כשהשמש שקעה במזרח | דוד דרעי

כמעט בכל פעם שאני מקרין בפנים קהל את 'סאלח, פה זה ארץ ישראל' – קם או קמה מולי אחד הצופים או הצופות ואומר לי, בדרך כלל די בזעם : 'התכוונתם לעשות סרט על הקמת עיירות הפיתוח ויצא לכם סרט על שורשי הגזענות בישראל'.

אני מודה שהייתי צריך לעבור כברת דרך כדי להבין את הדבר הבא: ברור שהגילויים שלנו חושפים איך נתפסו תרבותית עולי צפון אפריקה, ובתוכם ההורים שלי וחבריהם.

אנחנו הרי לומדים מכל הפרוטוקולים שאני ודורון ורותי, שני היוצרים שאיתי, חושפים, בעיקר על תפיסת העולם של מקבלי ההחלטות שקלטו את כל אותם יהודים שהמדינה נאלצה לקבל לשורותיה.

אבל היום אני יודע להגיד שהחלק החשוב הרבה יותר בסיפור הזה הוא לא התפיסה ה-כן, די גזענית הזו – שמתחילה ונגמרת במשפט המפתח שאומר לי חתן פרס ישראל, מאנשי אגף התכנון דאז, פרופסור אלישע אפרת : 'ידענו  שהם חלשים ולכן יכולנו לעשות איתם מה שרצינו'.

זו תפיסת עולם שמצלצלת רע מאוד באוזניים שלנו – אבל היא בעיקר הזינה – שם, בחדרי חדרים - שורה ארוכה של החלטות, וחשפה אותנו לרציונל שעומד מאחורי ההחלטות האלה. –

ואלה החלטות – וכאן מגיע החלק הכי חשוב – שמשליכות באופן דרמתי גם על ההווה. על הדור השני והשלישי

– סליחה על ההשאלה של המושג מעולמות אחרים – שחי היום או בעבר בעיירות הפיתוח – ומגלה למה נקודת הפתיחה בחיים שלו (למשל, כשמדברים על דיור, השכלה ותלוש משכורת) למה הנקודה הזאת  כל כך חלשה, ואיך קרה שהוא נותב לתפוס  מקום של כבוד בצד המפסיד, כשמדברים על הפערים המעמדיים בחברה הישראלית.

מכאן שסאלח לא מספר רק את סיפור העבר – אותם גילויים שהיו מוסתרים מאיתנו במשך יותר מדי שנים - – צריכים לשלוח אותנו בעיקר להילחם על תיקון בהווה. היום יותר מתמיד – הגיע הזמן.