"בסוף אני מתפשרת" | מלכודת הייאוש שלנו במסע אחר זוגיות חסרת פשרות

ייאוש זו לא תכנית עבודה, אבל יש רגעים בהם נדמה שמה שאנחנו לא עושים אנחנו נכשלים. הכשלון מרפה את ידינו, ואז התנועה נפסקת. אתה נכשל רק כשאתה מפסיק לנסות. הצלחה, אמר חכם אחד, היא להמשיך לנוע בהתלהבות מאי הצלחה אחת לשנייה.

פשרה היא בשלות מפוכחת, וזו יכולת שנדרשת מאתנו בכל תחומי החיים. זו זרימה עם המציאות, וקבלה של כל מה שהיקום מזמן לנו, בין אם זו הצלחה ובין אם זה שיעור.
ההבנה שבכל בחירה זוגית יש התפשרות, שלא לומר ויתור על פנטזיה לטובת מציאות מיטיבה, היא ראשיתו של מסע מופלא. בבסיס הבנה זו נמצא רעיון גדול יותר והוא שלעולם לא יוכל להיות לי כל מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה, כאלה החיים.

כשהזוגיות מתחלקת ל- 80:20 זה נהדר, זו גם לרוב ההתאמה הנפוצה בבחירות זוגיות מוצלחות. ה-20 שהם פחות, הם ההזדמנות הגדולה שלנו לצמוח.
המשאלה "למצוא את הבן אדם הנכון לי, המדויק בשבילי" שבעצם רוצה להבטיח עתיד זוגי שמיימי לא פחות, מניחה שיש כזה דבר "מדויק" עבורי. גם גדולי מזווגי הזיווגים מתקשים לעמוד בסטנדרט הזה.

משתנים רבים מעורבים כאן, רבים מהם לא מודעים, אחרים משתנים תוך כדי תנועה, ולא פעם סוד הקסם הזוגי נמצא דווקא במה שסמוי מן העין, מתגלה עם הזמן, ולפעמים אפילו מפתיע אותנו. גם האמונה שההתאמה המושלמת מבוססת על השלמה הדדית, טומנת בחובה סכנה לתלות. הנכונות להעז ולאתגר את התבניות המוכרות לנו היא שפותחת אופק חדש ורענן. וכמו שאומרים היום, "טוב דיו" זה המעולה החדש.