הסצנה העוצמתית של "בלקספייס" הפיחה תקווה דווקא ממקום בלתי צפוי
כשבן מודה בפני אביו על המעורבות שלו באונס הקבוצתי, אנחנו מקבלים דיאלוג יוצא דופן בין אב לבן, שמעורר מצד אחד שאלות קשות על הנוער שגדל כאן, ומנגד אי אפשר להתעלם מהאמירות של האב שמראה שצומח כאן דור חדש של גבריות. וגם: שבעה כללים שיעזרו לכם לדבר עם הבנים שלכם על אמפתיה וזיהוי גבולות
"אתם חושבים שאתם גברים, חמישה מול אחת?". כשעוד פרטים על מקרה האונס הקבוצתי שעומד במוקד העונה השנייה של ''בלקספייס'' נחשפים, אנחנו מקבלים דיאלוג יוצא דופן בין אב ובן, שמעורר את התקווה שמתחיל לצמוח פה דור חדש של גברים ושל גבריות. דור חדש של אבות.
בן, או בנצ'וק, בפיו של קובי אביו, מודה בפני אביו שהוא מפחד. אחרי שדוידי מודיע שכל מבצעי האונס הקבוצתי נמצאים בסכנה, הוא מרגיש את המטרה על גבו, אבל מתקשה להכיר במעשיו. "זה היה סתם", הוא אומר שוב ושוב. אבל, קובי מסרב להתעלם ממשמעות הדברים. "אתה עשיר, חתיך, מוצלח, אז למה?", הוא שואל את בנו בכאב. למה היית צריך את זה, הוא מבקש לדעת, להיות עם מישהי גמורה, שיכורה, הרי אתה לא צריך את זה.
האב משמיע גם את הקול שלנו, הצופות והצופים, מול מי שלכאורה יכול "להשיג" בנות רבות. על התפיסה הזאת ראוי שנתעכב. כי אלימות מינית על גווניה היא לפני הכול ביטוי של תוקפנות והחפצה – סירוב לראות את האחר(ת) ואת צרכיו(ה), חוסר אמפתיה מוחלט.
כתבות נוספות:
- לצפייה בכל הפרקים ששודרו עד כה
- "בטייק עצמו, הוא כל-כך התעצבן שהוא העיף לי את הפנים. לא הרגשתי את הלחי"
- "אבא, מאיפה יש לך אקדח?": כמה רחוק ליאור ילך כדי להגן על הבת שלו?
כשאנחנו טוענים שמישהו "לא צריך את זה" אנחנו חוטאים בכך שאנחנו ממקמים את האלימות המינית במרחב המיניות. חשוב שנזכור - הוא לא עשה זאת מתוך צורך לא ממומש. הוא עשה את זה כי הוא יכול, כי זה גורם לו להרגיש חזק (על חלשה), כי זה גורם לו להרגיש שהוא השולט בסיטואציה.
בן משתמש בכל מנגנוני ההצדקה הנפוצים במקרי אלימות מינית. הוא מנסה להפוך את המצב לנורמלי – למסגר את האירוע כשגרתי, ולהקטין אותו באמצעות השימוש החוזר במילה "סתם". הפרקטיקה של הפחתת ערך מפגיעה מינית נפוצה מאוד וזה לא פלא. אנחנו חיים בתרבות שמעודדת אלימות מינית או לכל הפחות מנרמלת אותה ומקטינה את ממדיה.
עם זאת, קובי מתעקש לעמת אותו עם המציאות ולהציב מולו מראה. כשבן אומר שזה היה "ערב של צחוקים", "גם היא צחקה", הוא מתיח בו: "אתם חושבים שאתם גברים חמישה מול אחת?". הוא מזהה ברגע את העובדה הפשוטה – כאשר אי השיוויון בתוך סיטואציה מינית כל כך קיצוני, לא יכולה להתקיים הדדיות. זה מרחב שבו מתקיימים בהכרח רבדים של ניצול מיני, של הפגיעה מינית.
כשהאב דורש ממנו להפסיק ולהשתמש במילה "סתם", הוא מציב לו גבול ערכי ברור מאוד. אי אפשר להמשיך "כאילו נשברה כוס", ובמילים אחרות – הנערה היא לא חפץ. האב בעצם מבין את הדבר הכי בסיסי - אין חיה כזו מיניות בריאה וטובה כשאתה לא רואה את הצד השני, שאתה רואה בו, או ליתר דיוק – בה, רק אובייקט. הוא לא רק מבין את זה, הוא כועס על בנו ומאוכזב ממנו מהעובדה שהוא לא מבין את זה.
השיחה של קובי ובן היא דוגמה לתפקיד של ההורים לחנך את הבנים והבנות שלנו לאמפתיה. שם יהיה נעוץ ההבדל בין אותו נער שלא רואה אף אחד ממטר ואפילו לא מבין כמה פגע במעשיו, לעומת הנער שלא רק שלא ייקח חלק - ידע להתערב ולעצור זאת. ולשם אנחנו חותרים - לא לצמצם עוד ועוד את דרגות החופש של הבנות, אלא לעמול על דרכים להגברת אמפתיה בקרב נערים וגברים.
אז לפני שהעלילה מסתבכת, והעמדה המוסרית של קובי תעמוד למבחן, נציע כמה כלים לשיחה מיטיבה עם הבנים שלנו.
חינוך לאמפתיה וזיהוי גבולות: איך נדבר עם הבנים שלנו?
זה חשוב גם עבורם: קודם כל, נזכור שהיכולת לזהות גבולות היא מיומנות בעלת משמעות עבורם. עד גיל 14, בנים ובנות עוברים פגיעה מינית באותו שיעור. היכרות עם הגבולות של עצמם ושל אחרים תעודד אותם לזהות נורות אזהרה, ובתקווה גם לחשוף פגיעה, אם היא מתרחשת.
שיחה מתמשכת: בגיל ההתבגרות המתח מגיע לשיא, אבל נזכור שהיכולת להבין ולזהות גבולות מתחילה להתפתח כבר בשנות הילדות המוקדמות. השיחה על הדדיות והסכמה, ובהמשך על מיניות בריאה, צריכה להימשך לאורך כל שנות החיים.
הסכמה חופשית: נלמד אותם לזהות הסכמה חופשית למגע בגוף, ביחס לעצמם ולאחרים. כבר בגיל הגן, נבקש מהסביבה לבקש את אישורם לפני חיבוק או מגע, ונראה להם שה"לא" שלהם יתקבל בכבוד וברוח טובה. במקביל, נעזור להם להבין אם הסביבה מעוניינת במגע שלהם. נתכופף לגובה העיניים של הילד, וננסה להתבונן בילד.ה שמולם ולבחון יחד האם לדעתם הצד השני מעוניין בחיבוק. אם לא, נתווך זאת באהבה, ולא כביטוי של דחייה.
"לא" ו"די": נלמד אותם להקשיב למילה 'לא' ו'די' כמילים קדושות, שלא מתעסקים איתן ולא מנהלים עליהן משא ומתן. אנחנו נכבד את הסירוב שלהם ונלמד אותם שיש לכך חשיבות עבורנו. למשל, כשהפעוט לא רוצה לאכול יותר - אנחנו לא ננסה לדחוף לו עוד אוכל. נכבד את ה"סיימתי" - הרגע הזה שהוא קשוב לעצמו ויודע לזהות שהוא סיים. נזכיר ש'די' זו מילת קוד להפסקה ואסור להמשיך, ונתאמן על הפסקת פעולה בהקשרים מאתגרים, כמו התגוששות בין אחים. גם כשהילד ייכנס לגיל ההתבגרות, לא נזלזל ב'לא' שלו, ונשאל אותו מאיפה הוא מגיע. לעיתים זה יחשוף בפנינו עולם שלם.
זיהוי הסכמה לא מילולית: נלמד לברר הסכמה במרחבים שונים באמצעות אימון השריר שבודק ושואל והתבוננות בשפת הגוף, גם בסוגיות כמו הצטרפות למשחק או ביקור חבר. ככל שהילד או הנער יתבגר, נעביר מסרים מורכבים יותר, כמו זיהוי פער בין מה שאנשים אומרים למה שהם מרגישים. נתעכב על הסיבות לפער הזה (למשל - להגיד כן כי לא נעים להעליב, חשש לפגוע, צורך לרצות) ונלמד יחד איתו איך לזהותו.
התנגדות למסרים סקסיסטיים: כשהבן שלנו ישב עם חברים ונשמעה איזושהי התייחסות ממוגדרת (כמו למשל: "בנות לא טובות בספורט" או "זה משהו שלבנים אסור") או סקסיסטית, אנחנו נגיב, שכן אי תגובה מעבירה גם היא מסר – שזה דבר לגיטימי. התגובה לא חייבת להתבטא ב"הטפה", אלא בשאלות שנועדו לערער את האמירות. גם אם אנחנו נתקלים בהתנגדות, זה לא נורא - כי זה אומר שמשהו שם אולי זז והחל להיסדק. התמדה תביא ליציאת מים מהסלע.
התערבות: נחנך את הבנים שלנו להתערב במצבים שבו הם מזהים עוולה כנגד החלש. נלמד אותם שלהיעמד כנגד אמירות סקסיסטיות - זה להיות "גבר". נלמד שגם אם אי אפשר להתערב בצורה ישירה, ניתן לדווח או לפנות לעזרה. נחדד את הציפייה שלנו - שייקחו צד, במסגרת הגבול של שמירה על עצמם ושלמותם.
הכותבת היא מנהלת מטה החינוך וההכשרות באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.