שירים שמלווים עשורים: פס-הקול של הנוער לאורך ההיסטוריה
כשמסתכלים אחורה על השירים המשמעותיים בכל עשור, אפשר לראות בבירור את הכיוון שאליו התקדמנו כחברה, מפרחים ועד אפלה כשהמוזיקה תמיד נוכחת בה. אספנו לכם את השירים שמשקפים כל עשור, כאלו שהצליחו לדבר מגרונם של בני הנוער בזמנו ומצאנו את עצמנו צוללים לטיול במורד הזיכרון של ההיסטוריה העולמית. מוזמנים להצטרף לטיול
הסדרה "בלקספייס" עלתה לאוויר ואיתה נושאים שלא נגענו בהם מעולם. היא עוקבת אחרי אירוע המתרחש בבית הספר התיכון והאירוע הזה מטלטל את כל העיר. סודות נחשפים בזה אחר זה והורים מגלים שהם לא ממש מכירים את הילדים שלהם ואילו ילדיהם מגלים שהוריהם לא לוקחים אחריות על מעשיהם, אפילו שסיימו את התיכון ממזמן. נשמע מוכר? זה כנראה סיפורם של בני נוער בכל העולם לאורך כל השנים. בואו איתנו למסע החל מהסיקסטיז ועד הלום וראו איך העולם השתנה החל משירי מחאה ועד שירי אהבה.
עוד מבלקספייס
החקירה נפתחת, וכל התלמידים חשודים
החקירה שמסעירה מדינה שלמה התחילה: הכירו את הדמויות של בלקספייס
"מה אם אני הרוצחת?" ליבי מלחיצה את תום
- שנות השישים- שנות השישים מאופיינות בתמימות שנעה בין גוד וייבריישן של הביץ' בוייז ל"כל מה אתה צריך זה אהבה" של הביטלס. נדמה שבעשור הזה חיוכים יכולים לפתור בעיות אבל המצב בזירה הבינלאומית היה רחוק מלהיות תמים. החלה הסלמה ניכרת במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, אשר כמעט והגיעה לשואה גרעינית. המלחמה מצאה את ביטויה הן במישור הצבאי (מלחמת וייטנאם, מלחמת ששת הימים) ותביעות לשוויון זכויות התבטאו גם בהפגנות המחאה של אפרו-אמריקאים בארצות הברית בהנהגתו של מרטין לותר קינג או מלקלום איקס וכמו כן, הפמיניזם הרים את ראשו עם פיתוח הגלולה למניעת הריון.
אולם נראה שיותר מכל, ייזכר העשור בשל תרבות הצעירים המתירנית, שהתפתחה באמריקה הצפונית ובאירופה (ילדי הפרחים) בד בבד עם התרחבות מערכת תקשורת ההמונים. התרבות האנטי קפיטליסטית, דחתה את ערכי דור ההורים ויצאה נגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי-שנים ואת הכל אפף אדי מריחואנה כך שלא הייתה סיבה להרגיש רע.
ההמנון הלא רשמי של תנועת הנגד של שנות ה -60, ההיפים ואנשים שהיו אנטי מלחמת ויאטנם בוצע על ידי הזמר סקוט מקנזי שהביא את מהפכת הפרחים מהחוף המערבי לעולם הרחב ב 1967 כששר את שירו של ג'ון פיליפס ("האמהות והאבות").
אם בארץ יש דיון סוער על אורך המכנסונים, בסיקסיטיז, לעומת זאת, לא היו חוקים. הכל הלך! שמלות מיני צבעוניות ומחשופים חצופים שלטו באופנה וכולם חגגו את החופש, השוויון והאחווה שהגיעו לשיאם בפסטיבל וודסטוק, פסטיבל מוזיקה שנערך ב 1969 ונחשב כבולט מבין פסטיבלי הרוק שנערכו בשנות השישים וידוע כאירוע חברתי שעיצב של דור שלם.
- שנות השבעים- מבחינה תרבותית העשור מזוהה לרוב עם דיסקו, היפ הופ, רוק מתקדם ותחילתו של הפאנק.
הביטלס האנגלים שלטו במצעדים בשנות השישים עם השירים המתקתקים וג'ון לנון המשיך בתחילת שנות השביעים עם "דמיין" שדיבר על עולם אוטופי ללא גבולות בין אומות, ללא דת, ללא רכוש וללא מלחמות (וספג ביקורת מזמר אחר, אלביס קוסטלו, ששר "האם זה מיליונר שאמר דמיינו עולם ללא רכוש?"), אבל אם חיפשתם משהו קשוח יותר, בסוף שנות ה-70 התפתחה סצנת הפאנק ורבים מחובבי סצנת הפאנק הסתובבו עם תסרוקת המווהאק והפירסיניג כחלק מהמחאה החברתית נגד הממסד ונראו כמו קיפודים קטנים.
תחילתו של הפאנק בניו יורק הייתה כאנטי-תזה להלך הרוח המוזיקלי והתרבותי של אותה תקופה והתפתח גם בלונדון עם "הסקס פיסטולס" שהיו קיימים קצת יותר משנתיים אבל השאירו המון רעש הרבה זמן אחרי שהתפרקו.
משמעות המלה punk באנגלית היא "פרחח", או אדם או דבר נחות או חסר ערך. הפאנק מטבעו היה אנטי-ממסדי, אנטי-אופנתי שהדגשים בה הם על חופש, שבירת מוסכמות, אנטגוניזם לכל מה שמייצגת החברה המערבית. הפאנקיסטים סולדים מכללי ההתנהגות המקובלים ולמעשה, מכל מה שנחשב ל"נורמלי", "יפה" ו"מקובל".
אבל השיר שאולי הכי מזוהה עם הנוער המרדני דאז, דווקא שייך ללהקה בריטית אחרת בשם "פינק פלוייד" ונקרא: "עוד לבנה בחומה" (1979). הלהקה הרוק פסיכדלית, מתחה ביקורת חריפה על מערכת החינוך בשיר שבוצע על ידי מקהלת בית ספר בשירה "רובוטית".
השיר מדבר על מערכת החינוך שמשתקת ומונעת מהילדים יצירתיות וחופש מחשבה: "אנחנו לא צריכים שום חינוך, אנחנו לא צריכים שליטה במחשבות ולא סרקזם קודר בכיתה, מורים, עזבו את הילדים לנפשם".
השיר נודע גם בווידאו קליפ מטלטל מתוך הסרט "פינק פלויד - החומה", בו בין השאר מוצג תלמיד המושם ללעג בפומבי על ידי מורו, משום שכתב שירה במהלך שיעור הכולל שינון בלבד, הצגת התלמידים כחלק מפס ייצור שגורם לכולם להיות אחידים, התמרדות של התלמידים ולבסוף טחינתם והפיכתם לבשר. מעניין אם זה היה עובד היום.
- שנות השמונים-
שנות ה-80 כללו פיתוח מואץ של צריכת התרבות האישית, מכשירי וידאו וווקמנים ששינו את הדרך לצרוך מוזיקה וסרטים. למעשה שנות השמונים הם מהעשורים הכי ורסטיליים מבחינה מוזיקלית אי פעם. 'הפופ החדש', מטאל, מוזיקה אלטרנטיבית, האוס, טכנו, ראפ, היפ הופ ועוד.
ערוץ אם. טי. וי הוקם ב 1981 והיה פורץ דרך במובנים רבים, הן בתחומי התקשורת -ערוץ שמשדר מוזיקה 24 שעות ביממה והן בתחום המוזיקה -עלייה בפופולריות של זרמי מוזיקה מסוימים כאשר חברות המוזיקה התחילו ליצור קליפים שעלו הון. לערוץ היה חלק חשוב בהצלחתם של כוכבי מוזיקה רבים, לרבות מייקל ג'קסון ומדונה.
אבל היו גם להקות שהצליחו לכבוש את לב המעריצים גם בלי קליפים מושקעים כמו הקיור, סמיתס או ג'ויי דוויז'ן ואחת מהן היא "אלפאוויל", להקת סינת'פופ גרמנית שהתחילה את דרכה בשם Forever Young וזהו גם שמם של אלבומם הראשון ואחד הלהיטים הגדולים שלהם. למרות שכולנו מכירים את השיר ואת הלהיט הגדול של הלהקה Big In Japan לא בטוח שכולנו יודעים על מה באמת מדבר השיר "לנצח צעיר". המילים מדברות על החיים ועל התבגרות עם אפשרות להשמדה גרעינית בכל רגע. הוא עוסק במלחמה הקרה ואן נקשיב למילים נבין מה מסתתר מאחוריהן: "בואו נרקוד בסטייל, בואו נרקוד לזמן מה. גן עדן יכול לחכות, מקווה לטוב, אבל מצפה לגרוע מכל. אתה מתכוון להפיל את הפצצה או לא?"
השיר מדבר על לחיות את חיינו במלואם ולהפיק את המיטב מכל רגע שיש לנו מכיוון שאפשר לקחת אותם ללא אזהרה ואין לנו שום שליטה עלייהם. זו ביקורת על מנהיגי ארה"ב וברית המועצות וזה ברור במיוחד במילים: "אחרי שכולם הושמדו, כל הילדים שלא זכו לחיות לעולם לא יזכו להרפתקאות שלהם. לעולם לא ישמע את המוסיקה שלהם או ישיג את חלומותיהם. נתנו לחלומות הגברים המשוגעים להתגשם".
- שנות התשעים- שנות התשעים מסמנות את תחילתה של מהפכה בתחום התקשורת, ובפרט את הפיכתם של רשת האינטרנט והטלפון הסלולרי לחלק בלתי נפרד מחיי היום יום של מרבית תושבי העולם ובעיקר בני הנוער. תרבותית, שנות התשעים מאופיינות במוזיקת הרייב, ההיפ-הופ וסצנת הגראנג' שאולי המפורסמת שבלהקותיה היא "נירוונה" האמריקאית.
Smells Like Teen Spirit (בתרגום: "מריח כמו רוח נעורים") פותח את האלבום Nevermind מ-1991, הוא הסינגל הראשון מתוך האלבום שנחשב לשיר שהביא את נירוונה ואת מוזיקת הגראנג' אל תודעתם של שוחרי המוזיקה ברחבי העולם.
השיר תואר בפי רבים כהמנון של שנות התשעים וכן כהמנון של דור שלם. הסינגל יצא בתקופה שבה עולם המוזיקה מאס בלהקות התיאטרליות של שנות השמונים וכאשר השיר התפרסם, בני נוער רבים הזדהו עם הגישה האנרגטית והאנרכיסטית שלו.
"Teen Spirit" הוא שמו של בושם המופק באמריקה של חברת קולגייט-פלמוליב. קוביין קיבל את הרעיון לשם השיר לאחר שהסולנית להקת הפאנק "ביקיני קיל", ריססה את הכתובת "Kurt Smells Like Teen Spirit" על קיר חדרו והוא לא ידע שהשיר שלו יריח כמו שיר העשור.
השיר לווה בווידאו קליפ שכלל תפאורה של בית ספר תיכון. הווידאו הציג את הלהקה כשהיא מנגנת בתוך אולם התעמלות של בית ספר תיכון, והם מוקפים במעודדות בשמלות שחורות שעליהן סמלים אנרכיסטיים במקום לוגו בית-הספר. בינתיים מתחיל גם השרת לרקוד לקצב המוזיקה, ובמהרה פוצחים בני הנוער בריקוד פוגו פראי. אנקדוטה מפורסמת מספרת על כך שבצעירותו סולק קוביין מבית ספרו, והעבודה היחידה שאותה הצליח למצוא הייתה בתור שרת של בית הספר ממנו סולק. ייתכן כי נוכחותו של השרת בקליפ מתייחסת לפרק זה בחייו של קוביין. קוביין בסופו של דבר התאבד בגיל 27 ובמכתב ההתאבדות שלו ציטט שיר של ניל יאנג שהסביר את הראייה המורבידית שלו על החיים: "עדיף להישרף, מאשר להתפוגג".
- שנות האלפיים- האמן אשר מכר הכי הרבה במהלך העשור היה הראפר האמריקני אמינם והזמרת שמכרה הכי הרבה הייתה הזמרת האמריקנית בריטני ספירס אבל זמרת אחרת ובריטית היא זו שאחראית על המנון של דור.
Back To Black (בעברית: "בחזרה לשחור") הוא שיר של זמרת הג'אז הבריטית היהודייה איימי ויינהאוס מתוך אלבום השני שלה, Back to Black. השיר נכתב על ידי ויינהאוס והמפיק היהודי-בריטי מארק רונסון .הסינגל יצא ב2009 כאשר הווידאו קליפ צבר למעלה מ-300 מיליון צפיות והוא הווידאו קליפ הנצפה ביותר של הזמרת.
השיר מבוסס על מערכת היחסים של איימי עם בן הזוג בלייק, שבאותו זמן הייתה בקרשים ואז השתפרה כשנישאו בשנה שלאחר מכן, והתרסקה שוב עם גירושיהם. איימי שהתפרסמה בזכות סגנונה האקלקטי, הכולל תערובת של ז'אנרים רבים, בהם סול, סקא, ג'אז, ורית'ם אנד בלוז נפטרה ב2011 בגיל 27 (ברוכה הבאה ובצער רב ל"מועדון 27"). איימי נפטרה מהרעלת אלכוהול ואומנם השיר שכתבה מדבר על אהבה רעילה אבל הוא גם מדבר על האפלה שבלב ונדמה שהדור של שנות האלפים יכול להזדהות עם האפלה הזו כמעט באופן מוחלט אחרת אין להסביר את הפופולאריות הגדולה של השיר הזה.
בתאריך יום ההולדת שהתקיים בשנה שבה נפטרה ויינהאוס (14 בספטמבר), הוריה הקימו את עמותת איימי ויינהאוס לזכרה. העמותה מתמקדת בעזרה לאנשים, כנגד אלכוהול, סמים ועוד.
ב-2018, יצא הסרט "איימי ויינהאוס: בחזרה אל השחור" אשר התמקד בעיקר באלבומה המצליח Back to Black, שהפך לאחד מן האלבומים המצליחים והנמכרים ביותר בכל הזמנים ואף זכה ב-5 פרסי גראמי בערב אחד.
- אלפיים ועשר ועד היום- מעצמות הדיגיטל גוגל, פייסבוק, אמזון, אפל ומיקרוסופט נולדו בעשור הראשון של המאה ה-21 אולם בעשור השני הן כבר מהוות ביחד את הכוח הכלכלי הגדול ביותר מהמגזר העסקי כשרוב האנושות מחוברת לאינטרנט, רוב הזמן, דרך מכשיר נייד וכרגיל, בני הנוער מעודכנים לפני כולם.
Someone Like You (בעברית: "מישהו כמוך") הוא סינגל מאת הזמרת הבריטית אדל. השיר נכתב על ידיה ועל ידי דן וילסון לאלבומה השני 21 והושפע, כמו אצל איימי וויינהאוס ממערכת יחסים שבורה של הזמרת ושל האקס שלה שהתחתן מספר חודשים אחרי פרידתם אבל נדמה שאדל עובדת בלהרגיש טוב ולא ליפול למקומות החשוכים של הקולגה האנגלית שלה שהתאבדה. השיר הפשוט, האישי והישיר הזה כבש כל חלקה טובה במהירות הבזק. המפיק המוזיקלי של אדל סיפר שביום השני להקלטות לקולה היה יתרון מכיוון שהיה מחוספס ומרופט יותר והוא הציע להקליט אותה שוב על מנת שהיא תישמע רגשית יותר והשיר אכן הפך להמנון קורע לב.
עשרות שנים במוזיקה הפופולרית הוגדרו על ידי ז'אנרים, פורמטים או גאוגרפיות, אך את שנות ה -20 ניתן אולי להגדיר בצורה הטובה ביותר על ידי פלטפורמות. ספוטיפיי הושקה בארה"ב, כמו גם אפל מיוזיק, יוטיוב מיוזיק, אמזון מיוזיק וסטרימינג נכללו במצעד הסינגלים והאלבומים. המדיה החברתית שברה קירות על ידי יצירת קווי תקשורת ישירים בין אמנים ומעריצים, עם עוקבים, ממים ואתגרים ביוטיוב, אינסטגרם ולאחרונה TikTok.
כתוצאה מכך, זו הייתה תקופה בה המוזיקה הפכה לעולמית באמת, ונראה שז'אנרים משתנים ומתמזגים. שנות ה -20 של המאה העשרים מובלות גם על ידי שתי אמניות צעירות - אדל ובילי איליש שמדברות על האישי שהוא הכללי ובקצב התפתחות המוזיקה במקביל לאנושות אנחנו יכולים להיות רק מופתעים.
מעניין אף לגלות כי לפי מחקרים שנערכו, בהשוואה לבני נוער משנות ה -70, בני נוער כיום נוטים פחות לעבוד בשכר או לנהוג ובני נוער בני 17 מתנהגים כמו שהתנהגו בני נוער בני 15 בשנות השיבעים. כמו כן, בני הנוער היום פחות מאושרים מבני הנוער של שנות השביעים. נשמע מדכא? לא נורא, תמיד אפשר להאשים את האינטרנט.