רועי כהן, בלי מתווה, בלי עתיד, בלי חלום
המגזר העסקי לא רואה את הסוף של משבר הקורונה הכלכלי
דרך יפו-ת"א, חנות בגדים שרק עכשיו נפתחה מחדש, מתחילה להתאושש אחרי הסגר. בעל החנות, עדיין צרוד מההפגנות שהתקיימו ברחוב מסתכל עליי במבט תשוש: "סוף סוף אני רואה לקוחות. אולי החודש יהיה לי איך לשלם את השכירות של החנות".
הסיפור של בעלי העסקים בישראל מסתכם כנראה במילה אחת שאמר אותו בעל חנות מכמיר לב: אולי. ובמדינה השואפת להיות ככל מדינות המערב, החברה בארגון בעל מוניטין כמו הOECD המילה אולי וכלכלה לא הולכות יד ביד. כלכלה זה ודאות. כלכלה זו היכולת לדעת מה צופן העתיד, האם לפתוח עסק, איך ניתן לנהל את העסק, אילו הלוואות אפשר לקחת ועוד ועוד שאלות, שהפתרון להן טמון אך ורק במדיניות, שמנהיגה הממשלה. ובנקודה זו לצערי, מדינת ישראל נחלה כישלון חרוץ.
סגר רודף סגר, והנחיות לא הגיוניות המתבססות על שיקולים פוליטיים גרידא - נוחתות על המגזר העסקי כרעם ביום בהיר. מתעלמות לחלוטין מחוות הדעת של אנשי המקצוע והמציאות הבוערת בשטח. כל הניהול של משבר הקורונה הכלכלי מעיד על דבר אחד: חוסר הבנה בסיסי בניהול עסק. נבחרי הציבור שלנו הפקירו אותנו לגורלנו ושלחו אותנו לריב עם הבנקים, עם חברות האשראי ועם הספקים והם האחראים הבלעדיים לקריסה של המשק.
עברנו סגר אחד, עוד לא עברנו לחלוטין את הסגר השני וכבר מדברים איתנו על הסגר השלישי ובינתיים העסק הכי מצליח בימי הקורונה הוא העסק שמדפיס שלטי להשכרה ולמכירה. עד היום נסגרו בישראל 87 אלף עסקים ועד סוף השנה צפויים להיסגר כ-100 אלף עסקים. מספר בלתי נתפס של מפעלי חיים שקורסים ואיתם מאות אלפי משפחות, שמתפרנסות מאותם עסקים. ובינתיים האבסורד זועק לשמיים.
את הקניונים פותחים ללא פיקוח וללא הבחנה, ואת הבריכות, חדרי הכושר, המסעדות, אולמות האירועים וכל עולם התרבות - משאירים סגורים ללא תכנית מסודרת. בלי מתווה, בלי עתיד ובלי חלום. לכלכלה חזקה דרושה הנהגה חזקה, שתקבל החלטות אמיצות ומקצועיות, וכדי להניע מחדש את גלגלי המשק חייבים להחזיר את אמון המגזר העסקי בממשלה ובמקבלי ההחלטות.
למדנו על בשרנו כי אם לא נדאג לגורלנו - אף אחד לא יעשה זאת עבורנו. לכן זו העת לכנס שולחן עגול כלכלי-בריאותי עם נציגי המגזר העסקי, שיספק פתרונות בזמן אמת ולא בדיעבד, שיסתכל על המציאות בעיניים ולא יטמון ראשו בחול, שיעניק חבל הצלה ולא ייתן לעסקים לטבוע. אלה ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו. זו האחריות של כולנו.