Lollipop Chainsaw
מתקפת זומבים פתאומית על בית הספר היא רק תחילתו של הסיפור המטורף ביותר שתראו השנה על המסך. לרוע המזל, מרוב ניסיונותיו להפתיע ולהצחיק, Lollipop Chainsaw קצת שוכח שהוא אמור להיות גם מהנה
תאמינו או לא, אך Lollipop Chainsaw הוא כנראה המשחק השמרני ביותר עד כה מבית היוצר של הסטודיו היפני Grasshopper Manufacture והמעצב המטורלל העומד בראשו, Suda 51. כותרים קודמים שהנפיק, כמו Killer 7 ו-No More Heroes, היו פארודיות מעוררות מחשבה על תעשיית הגיימינג ותרבות הפופ בכללה. לוליפופ, לעומתם, לא מתיימר להיות יותר ממשחק אקשן חולני: עדיין מטורף למדי, אך לא אותה חוויה מלאת קונטקסט ובדיחות פנימיות.
זו כלשעצמה איננה בעיה כמובן. לאמנים רציניים מותר מידי פעם לנוח. גם העלילה המופרכת, הדמויות המגוכחות והגרפיקה החלשה לא ייאשו אותנו. המשחקיות היא זו שבסופו של דבר גורמת לנו לסמן את המשחק הזה כנקודת שפל יחסית בקריירה הזוהרת של Suda. מילא שמה שמתרחש על המסך כל-כך ילדותי ומטופש - אבל האקשן פשוט לא מהנה.
קוטלת הזומבים הצעירה
ג'ולייט סטרלינג היא תיכוניסטית ממוצעת בעלת נתונים גופניים בהחלט לא ממוצעים (ואין דמות אחת במשחק שלא תבחר להזכיר לנו זאת באופן בוטה), ורקע משפחתי אפל הקשור במסורת של חיסול מפלצות ואל-מתים. דווקא ביום הולדתה ה-18 מחליטים רוב חבריה ללימודים להפוך לזומבים צמאי דם, וכעת משימתה היא לחסל את כולם תוך שהיא חמושה במסור חשמלי וראשו הכרות אך המדבר והמודע לעצמו לחלוטין של חברה ניק (אל תשאלו).
זו יכולה הייתה להיות נקודת הפתיחה לסיפור משעשע למדי, אלא שהעלילה אינה ממריאה לרגע אחד מעבר לרמה של בדיחה גסה. דיבוב זוועתי מעניק לחוויה כולה נופח של סדרת אנימציה זולה שיובאה בחופזה למערב, אם כי במקרה זה קשה לומר אם לא הייתה זו בדיוק כוונת המשורר. מה שבוודאי לא נעשה בטעות הוא יצירתה של נקודת מבט סקסיסטית וילדותית על הסיטואציה כולה, שמתעלמת לחלוטין מכך שיש גם בנות בעולם שעשויות להתעניין במשחקי אקשן. Lollipop Chainsaw ממש מתחנן לפניכם שתנסו להסיט את זווית המצלמה כך שתזכו להצצה מרעננת על תחתוניה של ג'ולייט.
בתחילת הדרך האקשן נראה מוצלח ומהנה. לאלימות אין שום גבולות, ומהלכי הקרב הבסיסיים יותירו את הזירה מלאת חלקי גוף מדממים. אלא שלאחר כמה שעות תתחילו להבין שאין שום עומק לדברים, והמכניקה איננה מתפתחת באופן משמעותי אל מעבר לתרגילים שאותם למדתם במהלך הדקות הראשונות. עוד ועוד זומבים שתצליחו להרוג בשתי לחיצות, עוד בוסים שמנסים להיות מצחיקים אך נראים בעיקר מגוכחים, ועוד דיאלוגים מוזרים עד אוויליים. הסיפור הזה פשוט לא הולך לשום מקום.
כמו המשחקים של פעם
בהעדרה של עלילה מרתקת, ציפינו כי סגנון ויזואלי ייחודי - עוד אחד מסימני ההיכר של Grasshopper Manufacture, הוא זה שיפצה על הכתיבה החלשה. לא כאן. המנוע הגרפי של לוליפופ הוא אחד הניסיונות הפחות משכנעים שראינו להעניק למשחק אופי של חוברת קומיקס, עם טקטורות מטושטשות, נופים חסרי פירוט ותחושה של חוסר השקעה. דווקא לקראת סוף עידן הפלייסטיישן 3, גרם לנו המשחק הזה להרגיש כאילו חזרנו לפלייסטיישן 2.
האם אין אף נקודה של אור בהרפתקה הזו? לא צריך להגזים. חלק מקרבות הבוסים מצליחים להיות מהנים, בדיוק מפני שהם מהווים סטייה מסוימת מאופיים הרפטטיבי של השלבים. אחד השלבים הצליח להזכיר לי את אופיו הפארודי של No More Heroes האהוב, וצעירים שטופי הורומנים עשויים ליהנות מהדיאלוגים הרבה יותר ממני.
ואולם בעבור עלילה באורך חמש שעות ואקשן בסיסי שכזה קשה להצדיק קנייתו של משחק במחיר מלא. אולי כדאי להמתין עד לרגע שבו ג'ולייט תהיה בחורה זולה כפי שהיא מתיימרת להיות, ואז לצאת איתה לדייט קצרצר ולא מחייב ברגע שבו לא יהיה לכם שום דבר טוב יותר לעשות.
