Child of Eden
משחק יריות? משחק מוזיקה? טריפ בלתי מוסבר? את Child of Eden קצת קשה להסביר, אבל אתם חייבים לשחק בו כדי להבין מדוע מדובר באחד המשחקים המוצלחים של החודשים האחרונים
שיחקתם כבר ב-Rez? אם התשובה היא כן, אתם מוזמנים לדלג לסיום. Child of Eden הוא, לטוב ולרע, חידוש לא מהפכני במיוחד לאביו הרוחני, והשאלה אם לרכוש אותו או לא תלויה לחלוטין במידת התלהבותכם מהכותר המקורי.
מה, לא שיחקתם? לא שמעתם בכלל על Rez? נו, לפחות אתם לא לבד. משחק הקצב הייחודי של טטסויה מיטסוגוצ'י היה פורץ דרך וחדשני מידי לזמנו וכנראה שגם לזמננו - אך ב-Ubisoft בכל זאת הציעו לאמן היפני הזדמנות לשחזר את הקלסיקה. הקמפיין השיווקי נשען בעיקר על התמיכה במצלמת הקינקט של מיקרוסופט, אך זו מתגלית כתוספת מינורית למדי לחוויה.
כל החושים בהילוך גבוה
אז מה עושים פה בעצם? האמת שקצת קשה להסביר. בהגדרתו הבסיסית, Child of Eden הוא משחק "יריות על מסילה". אתם לא שולטים בכיוון התנועה אלא רק בכוונת, נועלים על מטרות המרחפות להן באוויר מולכם, וברגע הנכון מפוצצים אותן לכל הרוחות. אלא שבתור משחק יריות, משהו בו מאוד מוזר: הוא לא מאתגר בכלל, וכמעט אף פעם אי-אפשר להבין במה בעצם אתם יורים ולמה. הכל מאוד מופשט, זוהר ודינאמי, עשוי בקווי מתאר בלבד ומזכיר אנימציית מחשב משנות ה-80.
Child of Eden, אתם מבינים, רק מתחפש למשחק יריות. זהו התירוץ שלו להתקיים, או ליתר דיוק, התירוץ שלו להיקרא "משחק" במקום פרויקט וידאו-ארט או מיצג אמנות. למעשה מדובר בניסוי מסקרן על הקשר שבין הוויזואלי והווקאלי. המוזיקה והקצב תופסים חלק מרכזי בחוויה, ומושפעים באופן עמוק ומהותי ממעשיכם. זהו סוג של כלי נגינה, בו אתם מנגנים על ידי יריות ופיצוצים.
גרסת האקס-בוקס מציעה שתי דרכים שונות לשליטה בכוונת הירי: הגיימפאד הסטנדרטי, ומצלמת הקינקט שעוקבת אחרי תנועות ידיכם. האפשרות השנייה היא מן הסתם זו שקודמה בסרטוני הפרסום למיניהם, אך מצאתי אותה פחות נוחה ואינטואיטיבית. למרות שלא תדרשו לרוץ ולקפץ עדיין צריכים לפנות חלק גדול מהחדר על מנת שהמצלמה תקלוט אתכם, וגם אז המעקב אינו מדויק דיו לטעמי. יש משהו "מרחף" בתחושת השליטה באמצעות הידיים, תחושה שתואמת היטב את האווירה ב-Child of Eden, אך בסופו של דבר מצאתי עצמי חוזר לחיקו החמים של הסטיק האנלוגי.
חוויה בלתי נשכחת
שילוב מוזיקת הטכנו המקפיצה, הצבעים והצורות על המסך והאווירה הסהרורית, מעניק רגעים בלתי נשכחים שקשה לתאר במילים. Child of Eden מדבר ישירות אל הרגש, אל ההנאה הבסיסית ביותר מיצירה ואמנות, מבלי להזדקק לפיגומים שמשחקים אחרים נדרשים אליהם לעתים תחופות כגון סיפורים מסובכים או קטעי מעבר מושקעים (יש למשחק רקע עלילתי כלשהו, אך הוא כל-כך לא מהותי שאין כל צורך להתעכב עליו). חלק מהשחקנים יתמכרו אליו מיד, אחרים עלולים להשתעמם ולנטוש - אך כדאי לתת צ'אנס.
מגרעתו האובייקטיבית היחידה של הכותר היא אורך החיים הקצר שאותו הוא מציע. את כל השלבים ניתן לסיים בתוך שעתיים-שלוש לכל היותר. אפשר, כמובן, להמשיך ולשחק בכדי לצבור הישגים ולסיים כל אתגר ברמות קושי הגבוהות, אך נדמה לי כי סיבה הגיונית יותר לחזור אליו תהיה הרצון לשחזר את החוויה הרוחנית, ממש כפי שנוטים לשמוע שוב ושוב אלבום מוזיקה מוצלח. זו, נדמה לי, המחמאה הגדולה ביותר שטטסויה היה רוצה לשמוע על משחקו.
לא ציפיתי כלל שאי-פעם נזכה במשחק המשך ל-Rez, אך היות שאחד כזה ממתין לכם על המדפים יהיה זה פשע של ממש להרשות לעצמכם לפספס אותו. אולי החוויה יוצאת הדופן לא תתפוס אתכם, אך בעבור הסיכוי שכן, ושתעבירו מולו כמה רגעים מדהימים. פשוט חייבים לנסות.
