קיץ של סרטים ומשחקים
עונת סרטי האקשן הגיעה, ועמה גם המשחקים הרשמיים. השנה היבול מאכזב במיוחד: קבלו את ת'ור, גרין לנטרן וקונג-פו פנדה 2
כן, אנחנו יודעים, "משחקים מבוססי סרטים הם בזבוז זמן" וכל זה, אבל מישהו חייב לנסות אותם כדי להזהיר את כל השאר והשנה נפלה האחריות עלי. חוץ מזה, פעם בכמה דורות בכל זאת מגיע אותו כותר יוצא דופן שמצליח לשבור את הקללה ולהפתיע לטובה. קונג-פו פנדה הראשון, לדוגמה, היה כזה - לא יצירת מופת, אבל כותר פעולה צבעוני וחביב לילדים. המשכו, לצערי, לא משחזר את ההצלחה, אבל עוד נגיע אליו. תחילה עלינו לעבור שני גיבורי קומיקס מפורסמים, שזכו לטיפול לא מאוד אוהב בידיהן של חברות המשחקים.
Thor: God of Thunder
ת'ור הוא אל המלחמה המקורי: הוא שוטט לו ברחבי עולמות הפנטזיה ופיצח גולגולות בפטיש גדול עוד לפני שקרייטוס נולד. על כן בחירתה של סגה להפוך את המשחק הרשמי למעין חיקוי God of War היא דווקא רעיון סביר לגמרי. הביצוע הוא זה שהופך אותו לטרגדיה יוונית.
העלילה דווקא נראית מבטיחה. במקום להיצמד לזו של סרט הקולנוע, מהווה המשחק מעין פרק מקדים המתאר עוד אחד ממריבות האחים שבין ת'ור ולוקי. כמובן שסרטוני מעבר מזעזעים ודיבוב חובבני יגרמו לכם לדלג במהירות על קטעי הסיפור לרוץ ישר לאקשן. כאילו שזה יעזור לכם.
לת'ור יש שלוש מתקפות בסיסיות, אחת לטווח קצר, אחת לטווחים ארוכים ואחת היא כוח קסם אלוהי. אתם מוזמנים לערבב ביניהן כאוות נפשכם וליצור קומבואים מרשימים, אבל משהו בקרבות פשוט לא עובד. לפעמים זו זווית המצלמה הלא הגיונית, לפעמים האינטליגנציה המלאכותית הלא-קיימת, ונוראה מכל היא התחושה הכבדה, האיטית והלא מדויקת. כאילו ניסו המפתחים לקחת את כל מה שהפך את סדרת God of War למוצלחת כל-כך, ולעשות הכל להפך.
עיצוב השלבים בנאלי, הישג די מדהים בהתחשב בסביבות המשחק המגוונות וההזדמנויות הרבות שעמדו בפני הצוות להפוך אותן למשהו מיוחד. בכל פעם שנדמה כי נפתחת בפניכם זירת קרב רחבה ומרשימה, באים קירות בלתי נראים ותוחמים את אל הרעם לתוך מרחב שאינו עולה על זה של חדר שירותים. וישנה, כמובן, הגרפיקה, שלא עומדת אפילו בסטנדרטים של קונסולת הפלייסטיישן 3 המזדקנת.
לת'ור יש המון פוטנציאל להיות הגיבור הראשי של משחק פעולה מצוין, אך לא זה מה שקרה הפעם. על המשחק הזה אינני יכולה להמליץ לא לחובבי האקשן ולא לחובבי הקומיקס.
Green Lantern: Rise of the Manhunters
משחק-הסרט השני שהגיע לשולחן המערכת הוא זה המבוסס על דמותו של הגרין לנטרן. הוא לא כל-כך מוכר בישראל, אך אולי סרט הקולנוע ישפר את המצב. אם עדיין לא ראיתם אותו, נספר תוך שמירה על מינימום ספויילרים כי הגרין לנטרנים הם מעין שוטרים בין-כוכביים המגויסים, לעתים בעל כורכם, לשמירה על שלום הגלקסיה. כוחם בא להם מאנרגיה ירוקה המאפשרת להם ליצור כלי-נשק ומתקפות יש מאין. גיבור על לתפארת, גם אם החליפה שלו קצת מצחיקה.
ממש כמו ת'ור, גרין לנטרן לא מנסה לספר את עלילת סרט הקולנוע אלא מעין סיפור צדדי לא מאוד מרגש המתרחש באותו העולם. כל מה שאתם צריכים לדעת הוא שרוע חייזרי קדום מאיים על העולם, וגרין לנטרן יוצא להלחם נגדו לאורך עשרה שלבים. חלקם מתרחשים בקרבות על הקרקע, ובאחרים הגיבור מרחף באוויר ויורה בכל מה שזז.
קרבות הקרקע סבירים. הם לא מאוד מתוחכמים, אך לפחות הכל עובד פחות או יותר כפי שניתן לצפות. חלק מהמהלכים המיוחדים מגניבים ממש, ובסך הכל תוכלו ליהנות כאן ממנה בינונית של אקשן חסר מחשבה מבלי להשתעמם. קרבות החלל מבולגנים ומבלבלים, אך חולפים במהירות. את המשחק כולו אפשר לסיים אחרי שלוש שעות בערך, ואין הרבה מה לעשות איתו אחר כך.
הברקה שלא ציפיתי לה הוא מצב ה-Co-Op, המאפשר לשחקן נוסף להצטרף אליכם בכל רגע. אנחנו לא מדברים, כמובן, על חיבור רשת או כל דבר משוכלל שכזה - הזמינו חבר לביתכם, שבו יחד על הספה וצאו לקרב. זה יהיה הרבה יותר כיף ממה שאתם מצפים, ואולי אפילו מצדיק השאלה מספריית המשחקים הקרובה לביתכם. בסופו של עניין, מדובר במשחק מבוסס-סרט ממוצע לחלוטין, לא מבריק ולא נורא, שעושה את העבודה לשמה נועד. מי שנורא אהב את הסרט מוזמן לקנות אותו, ולשכוח מכל העניין תוך שבוע.
Kung Fu Panda 2
קונג-פו פנדה 2 הוא סרט המיועד בעיקרון לצופים צעירים יותר, ואולם התחושה עמה יצאתי מהמשחק היא שהמפתחים מזלזלים יותר מידי בילדים. כצפוי, הז'אנר הנבחר להרפתקאותיו של דוב הנינג'ה הוא פעולה-פלטפורמה עם נגיעה של אקשן מגוף שלישי, אך המוצר כולו מרגיש חצי אפוי ומלא בליקויים טכניים שכל שחקן פלייסטיישן יבחין בהם מיד, גם אם הוא בן שמונה.
העלילה מתרחשת לאחר סיומו של סרט הקולנוע, כך שעדיף כנראה לראות אותו קודם. פו ויתר חבריו הלוחמים מצויים תחת מתקפה בלתי צפויה בדוג'ו, ומנסים לברר מי עומד מאחורי המזימה. זה לא בדיוק שייקספיר, אך לפחות הסיפור מעניק ערך מוסף אמיתי למעריצים, מעין המשכון הנאמן לאווירה ולסגנון האהוב עליהם, כמו עוד סרט שיצא ישר ל-DVD.
אלא שהמשחקיות מגיעה חיש-מהר והורסת את הרושם החיובי. מערכת הקרב בסיסית במיוחד עם שתי מכות בסך הכל, ושלושה מהלכי-על המסוגלים לחסל את כל האויבים על המסך בבת אחת. היריבים קלים, צפויים וטיפשים כל-כך, עד שאת המשחק כולו אפשר לסיים תוך רמיסת כפתור אחד ויחיד בגיימפאד ומבלי להביט כלל במסך. גם ילדים קטנים ישתעממו בקלות מחוסר האתגר המוחלט הזה.
כאילו שהגרפיקה מדהימה ופורצת דרך (היא ממש לא), הפלייסטיישן מתקשה לעתים קרובות לעמוד בעומס האקשן וקצב המשחק יורד לזחילה עד שהוא קופא ממש. האנימציות מקרטעות, ולדמויות יש נטייה לרחף באוויר או להיבלע אל תוך הקרקע. אפילו קטעי המעבר לא נראים טוב כמו הסרט ועלולים לאכזב את הצופה הצעיר והלא מאוד ביקורתי.
ילדים אולי לא שמים לב תמיד לפרטים, אך זה לא אומר שאפשר לזרוק עליהם חוויה מבולגנת ופרימיטיבית שכזו ולצפות מהם לחייך. קחו דוגמה מנינטנדו, שמשקיעה מחשבה רבה גם במשחקים פשוטים יחסית המיועדים לצעירים. ברור לחלוטין שקונג-פו פנדה 2 הגיע לחנויות הרבה לפני שמפתחיו הספיקו להגשים את חזונם הצנוע.
