יום הטיפשה
אלה שטרן בכתבה לכבוד יום האשה שיחול ב-8 במרץ: הנה כל הדברים שהנשים צריכות לשפר בעצמן לקראת שנה הבאה, כדי שלפחות יצדיקו את המעמד
אוטוטו (או ליתר דיוק - בשמיני במרץ) נחגוג את יום האשה, יום שמוקדש ומקדש את מעמד האשה בארץ ובעולם, ומזכיר לחברה המערבית כמה אנחנו צריכים לשאוף לשוויוניות בין המינים (אלא אם צריך להרים שקיות בסופר ו/או להיכנס לחנייה בתל אביב). אבל דבר אחד כבר בטוח: לנשים אין מה לחגוג. כן, כן, מה ששמעתם. כאשה מן המניין אני יכולה לומר לכם ממקור ראשון - יש לנו הרבה מה לשפר בעצמנו לפני שגברים יצטרכו באמת לחגוג את עצם קיומנו. כמו מה? כמו הדברים הבאים:
נהיגה: נשים דווקא יודעות לנהוג, וטוב יותר מגברים אם אתם שואלים אותי (ואפילו זהיר יותר, זה מה שבטוח). מצד שני, הסיכוי שלנו להיכנס לחנייה שצפופה יותר מאי ממוצע בקאריביים הוא נמוך מאוד. בנוסף, אנחנו נכנסות ללחץ מהר מאוד, ומנומסות מידי בכדי לא לאפשר לכל גוש דן ואחותו לעקוף אותנו בסיבוב כשאנחנו מחכות בפנייה חשובה, ובפקק שמשתרך בערך מטריפולי.
בישול: אם אנחנו בשלניות כל כך גדולות, ו"בלעדינו הבית ירעב למוות" (מילים שאמא שלי, שככל הנראה לא שמה לב לשרשרת מספרי הפיצות והסושיות שדבוקה לנו על המקרר), אז איך זה שרוב השפים בטלוויזיה הם גברים? נשים מבשלות בגלל שהן אחראיות, ולא - בניגוד לסטריאוטיפ - משום שהן טובות בזה. למעשה, נשים טובות יותר בלספור קלוריות מאשר לאכול אותן. עובדה.
ספורט: כל בחורה שאוהדת קבוצה ספורטיבית, ישר חושדים בה שהיא עושה זאת כדי להתחבב על גברים. אני הייתי דווקא מאלו שמגנים באדיקות על אותן אוהדות ספורט, עד שחברה אחת שלי, שבמקרה יש לה מנוי לכל המשחקים, הודתה בפניי יום אחד שהיא לא יודעת מה זה אופסייד. "או שאולי אני יודעת, אבל פשוט לא מצליחה לזהות אחד", היא הוסיפה במהירות, לכפר על אותו משפט מפליל. טוב, נו. אותך לאוהדי האולטראס.
קניות: והנה עוד מיתוס שהולך להתנפץ: אנחנו ממש, אבל ממש לא טובות בקניות. אי אפשר, נניח, לשלוח אשה לסופרמרקט ו/או לקניון עם רשימה. הרשימה תמצא את עצמה בתחתית התיק, יחד עם הפלאפון המהבהב, בו לפחות עשרות שיחות שלא נענו מהבנקאי האישי שלה. ברגע שאנחנו נכנסות למקום, כל מקום שניתן לקנות בו - לא משנה מה, כולל סוודרים מיוחדים שניתן ללבוש רק בימי אוגוסט - אנחנו מאבדות את הצפון. להפקיד בידי אישה כרטיס אשראי זה כמו להפקיד בידי פירומן בית זיקוק וקופסת גפרורים.
פייסבוק: למה אנחנו תמיד מרגישות את הצורך לספק ולרצות את כל החברים שלנו בפייסבוק? מדוע אנחנו לא יכולות פשוט להתעלם מהדודות המעיקות ולנהל את הפייסבוק שלנו כפי שהיינו רוצות לנהל אותו? בנות, מה לעשות, ניחנו בחינניות בגללה לעולם לא נצליח להעליב אף אחד, וכתוצאה מכך, אנו נאלצות להתמודד עם הרבה אנשים מעצבנים בפייסבוק. אנחנו חייבות להשתנות.
דייטים: אנחנו כל כך לחוצות כשאנחנו הולכות לדייטים, וכבר סיפרו לנו בדיוק איך אנחנו אמורות להתלבש, להתאפר, להתנהג ולחייך, מה שאומר שכשאנחנו כבר מגיעות לדייט, אנו משוחררות בערך כמו מקל מטאטא וכריזמטיות בערך באותה המידה.
חגיגות: אנחנו מצויינות בלחגוג לאנשים אחרים. כל בחורה שאני מכירה יכולה לארגן את חתונת השנה של קייט מידלטון והנסיך וויליאם. אממה, כשאנחנו כלות השמחה, אנו פתאום הופכות למבויישות ומבולבלות. מסורבלות ומבואסות. למה זה?
האיחולים שלי ליום האשה הם שנלמד ונפיק לקחים מן העבר ונגיע ליום האשה של 2012 מוכנות יותר, חכמות יותר ומגניבות יותר. אה, ואולי הכי חשוב: מינוס הדודה המעצבנת בפייסבוק.