בחנוכה הזה כבר לא יהיו ניסים
השריפה בכרמל תפסה את כולנו לא מוכנים, ובעיקר הותירה אותנו המומים ועצובים. עמיר גרד מזכיר לנו שהיו תקדימים. הזוועה הזאת הייתה יכולה להסתיים אחרת
באיזור בית אורן בהרי הכרמל ממוקם היה אחד מן המסלולים היפים ביותר בארץ. יופיו הייחודי לא בכדי זיכה אותו לכינוי המכובד "שוויצריה הקטנה". כל המטייל בו יכול היה להיות בטוח שעבר לעולם האגדות, של אבירים ונסיכות וקסמים; עולם שבו לכוחות ההצלה הממסדיים יש תנאים ותקציבים. עולם שבו אף אחד לא מפעיל מזבלה פיראטית, משליך סיגריה בלי לכבות, או סתם - מצית בזדון יער כי משעמם.
והנה תוך שעות מספר הלכה לנו שוויצריה הקטנה. אלפי דונמים נחרבו, בתים עלו באש, הכל הפך לעולם של להבות. זוועה סימבולית כזו גם מיטב כותבי האימה לא יכולים היו להגות. החנוכיות הדולקות על אדני החלונות בבתינו הפכו למעוררות אימה, נרות משוגעים מרקדים ונמרחים לכל עבר כמו שומר מסך בברירת מחדל. שירים על גיצים ולהבות. האסון הענק, זה שמאימתו הזהירו כל הזמן, פוקד אותנו דווקא בחג האורים שאמור היה להיות כל כך שמח.
יום אבל לאומי: אין יותר על מה לשמוח
מדובר באסון שיירשם לימים כאחד מהגדולים בתולדות מדינת ישראל. עשרות סוהרים ששימשו כחניכים בקורס הקצינים של שירות בתי הסוהר נהרגו, כאשר האוטובוס בו נסעו כדי לעזור בפינוי בית כלא נתפס במלכודת האש. אל בתי החולים נהרו פצועים רבים ורבבות מתושבי הסביבה פונו מבתיהם. אלפי דונמים של חורש טבעי נשרפו עימם. בעלי חיים רבים ששם התגוררו נשרפו למוות. אנשים רבים ימשיכו לסחוב איתם את המחזות האפוקליפטיים לכל אשר ילכו.
והכתובת, כאמור, כבר ממזמן לא הייתה רק כתובה על הקיר. היא חרוטה עליו, על כל צעד ושעל, בכל רחוב ובכל סמטה. אך מי שאמור היה לקרוא אותה לא עשה כך. תפיסת ה"לנו זה לא יקרה" הישראלית הכה רווחת התפוצצה בפנים של כולם. במדינה שבה 50 מיליארד שקלים מושקעים בצבא, אין אפילו מוח אחד שעבר הכנה ומבין שמטוס כיבוי רציני אחד, "מפציץ מים", יכול לחסוך בכל-כך הרבה חיים ונזק.
אין אומץ לקום ולהגיד שמטוס כיבוי רציני יותר חשוב מחמקן מתקדם שיגיע עוד 5 שנים. וכאשר שנה אחרי שנה מכבי האש מוחים ומזהירים והכל מסתכם בהחלטה לקיים ישיבה בוועדה שבסופה מחליטים לא לעשות כלום, נערי האוצר בשלהם והידיים מורמות בהיעדר כל אפשרות אחרת חוץ מנס קוסמי.
כאב בלתי נתפס
וגם אם ועדת החקירה שתוקם תמצא את האשמים הפעם, ואולי אפילו פתרונות למניעת טרגדיות כאלו בעתיד, דבר לא יכפר על המחדל העצום שהוביל לחורבן כה נרחב. לא משפחות המתים והפצועים ולא המוני חיות הבר והעצים והחורשים והנחלים וכל מה שטוב ויפה וטהור שהושמד כאשר איתני הטבע היכו בחלמאות הישראלית, לעולם לא יוכלו לסלוח.
עם מטוסים שיכולים במזל לכבות מדורות של ילדים בל"ג בעומר שיצאו מכלל שליטה, וציוד משנות השישים, אי-אפשר לכבות שריפות בסדר גודל כזה. לפני חודשיים, בחודש סוכות, כזכור - שמורת נחל שניר הוחרבה כמעט כליל. מקרה זה הגיע כהמשך למקרי שריפה ביערות בכל הארץ. אז תהה עבדכם הנאמן אם כאשר גם בני אדם ייהפכו לקורבנות ארץ הדליקות, זה יזיז למישהו.
ועכשיו, אחרי שהמחיר הכבד ביותר שולם וישולם, אולי ינסו לעשות משהו, אבל קצת מדי, מאוחר מדי, וכל שאר האמירות המוכרות לנו כבר יותר מדי.
מחזות השאול של האוטובוס המפויח לרקע ענני העשן האדירים והמאיימים מזכירים לצופים מחזות מסרטי אסון הוליוודיים. אך ממש אין מדובר בסרט אסון הוליוודי-אמריקני עתיר אפקטים ותקציבים. זהו סרט אסון ישראלי עם אפקטים אמיתיים ואפס תקציב.