דיס איז ספיינל קראפ

בתחילת דרכי המקצועית ב-Jnana פרסמתי מאמר שמתאר איך לכתוב את המנון המטאל האולטימטיבי. מהר מאוד הוצפה המערכת בתגובות נאצה ומכתבי שטנה, הכריזו עליי כאויב הציבור החדש וממשלת רוסיה ניסתה להתנקש בחיי שלוש פעמים (ידעתי שיש משהו מוזר בגרגרי החומוס שזהרו בחושך).

 

רוב האנשים שאלו - מי אני שאומר להם איך כותבים את שיר המטאל האולטימטיבי? מה כבר עשיתי בתחום המוזיקלי (ולא, לפרסם שירי אהבה לקלי באנדי באתר "במה חדשה" לא נחשב)? - כולם צדקו. אז שמתי איילינר (כדי שהדמעות שיירדו לי תהיינה שחורות) ויצאתי למשימה החשובה בחיי: להקים להקת רוק מצליחה ולהפוך לאגדת מטאל.

שלב 1: כלים מוזיקלים ובחירת שם

כשבאתי לשנות את ההיסטוריה המוזיקלית לעד גיליתי שחסר לי משהו אחד קטן: כלי נגינה. אך לא זה מה שעצר אותי. כל מה שהייתי צריך הוא להחזיק גיטרה ולהקפיד להרים את היד בקשיחות. אממה, גיטרה היא דבר יקר, ואני אגדת מטאל, לא אגדת אוברדרפט. לכן, בדרכי לתהילת עולם, הבנתי שאצטרך להשתמש במה שכבר יש. אבל מה יש? ממיר של "יס"? אין לי כוח לחבר מחדש אחר כך. מאוורר? טום ווייטס כבר ניגן על מסור, והוא אפילו לא מטאל. סורק של מחשב? - הו, סורק! יש כלי נגינה. עכשיו רק צריך לבחור שם.

 

"דניאל קליינברג" נשמע מקסימום כמו בחור עם גיטרה אקוסטית ששר על רגשות. צריך שם במה קשוח, אפל, ובאנגלית. משהו הורס.  אממ...שמי יהיה הדסטרויר! (סימן הקריאה קריטי). ללהקה שלי אקרא בשם "דארק חריימה". עכשיו קצת איפור, והמטאל מתחיל.

 

שלב 2: חלוקת חתימות והופעות רחוב

היום הראשון שלי כאגדת מטאל מתחיל בסשן חתימות סוער (בבנק, לקבל הלוואה ולממן את חיי המותרות החדשים שלי), ומשם אני הולך לפגוש את הגרופיות שלי. לאחר מכן, אני עוזב את חוף תל-ברוך ומגיע, כמו כל מוזיקאי על וסלב, לפתיחה (של משמרת בעבודה), שם אני מגלה שלא פרסו בפני שטיח אדום.

 

כמה דקירות קטנות, והשטיח במשרד נהיה אדום. מרוצה, אני הולך ברגל (אני קשוח מכדי לנסוע ברכב) לפאב הכי נחשב בעיר, שם אני מזמין את כולם לשמפניה הכי יקרה בתפריט (ומתחנן מהמלצרית שתפרוס לי את החשבון ל-8 תשלומים), ויוצא החוצה לעשות הופעת רחוב, מין בונוס לקהל המערצים הצמא שלי. אמא שלי באה לשחרר אותי בערבות אחרי שנעצרתי על הפרת סדר ואני מתחיל להתכונן לצעד הבא בכניסתי לדפי ההיסטוריה.

שלב 3: לחיות כמו רוקסטאר ולקבוע הופעות

את הבוקר אני מתחיל בריצת מרתון כדי לשחרר את הגוף. אני רץ מהבית לנהריה ומשם לבאר-שבע ובחזרה, עם יד קשורה מאחורי הגב.

 

אחרי שאני מקפל את המונופולאני שותה 6 חלמונים של ביצת יען ויושב לכתוב שיר על הזמנים הקשים שעברו עליי בכלא. לאחר ש"קירות של מוות" נכתב, אני מתחיל לאסוף עוד חומרים ולכתוב שירים קשוחים על עוולות החברה כמו "סביח" (על המאבק המזרחי בישראל) "ערפדים" (על שוויון זכויות) ושיר המחאה הנוקב "חיילים שלא משאירים טיפים".

 

המיקרופון של המחשב מקליט לי את הדמו, ואני פונה ל"בארבי" ומודיע להם ש"דארק חריימה" מגיעה להופעה אחת בלבד בישראל. למועדון הלבונטין 7 אני מספר על בשורת המטאל החדשה, ובמועדון התיאטרון אני פשוט מתחנן על ברכיי. אבל אז נמצא המקום שמספיק קשוח כדי להכיל אותי, פאב הבלום בר, 80 אחוז כי הם מבינים שאני העתיד של המטאל הישראלי ו-20 אחוז בגלל שיש שם במה פתוחה ואין להם ברירה.

 

שלב 4: חיה את החלום

אני עולה, מכריז שאני עושה בלאק מטאל אלטרטיבי אוונגרדי בעל נגיעות פולקור ויקינגי (כדי שאף אחד לא יוכל להשוות אותי למישהו אחר) ומתחיל לשיר.

 

האנשים רצים ל-AM-PM לקנות עגבניות לזרוק עלי, הצי הרוסי מחכה מחוץ לבר, אבל פתאום אנשים מבינים שמה שנשמע להם כמו צווחות ובחור מוזר שמנגן על סורק, זאת האומנות שלי. שגם אם לא כל אחד יהיה אגדת המטאל האולטימטיבית שימציא מחדש את הז'אנר, אתה לפחות יכול לנסות. כי כל אחד צריך להגשים את החלומות שלו.

 

וזה היה היום שבו דניאל קליינברג הפך לאגדת המטאל האולטימטיבית.

 

>>> ואם גם לכם אין שאיפות מוזיקליות בחיים, לפחות תתחתנו עם הבחור הנכון: הבחור המושלם

 

>>> או עם הבחורה הנכונה